אי (של) שפיות.

טף טים, טף טים

רגליים קטנות

רגליים יחפות

המנגינה נשזרת סביבם בחוטים דקים.

מנגינה קופצנית, עליזה, ממלאת את הלב באושר גולמי הקיים רק בליבם של ילדים.

הילדים רוקדים לצלילי החליל, מקפצים וצוחקים אל המשחק החדש.

אלפי רגליים קטנטנות, חסרות מטרה, שמצאו את דרכן לנוזל השקוף שכיסה אותם בשכשוך מנחם, מלטף ומשתלב עם המנגינה.

כל כך קל לפרוט על נשמתם של בני התמותה.

הוא ממשיך, מבקע בקלות את הקליפה הדקה שמגנה על תודעתם, חודר אליהם בצלילים העליזים.

טים טף טים טף.

הרגליים הקטנות ממשיכות לפזז, קלות וחסרות דאגות.

הוא מרשה לעצמו לנוח לרגע על מקצבם החי, לנשום את הצחוק הגלום בצלילים שחלילו רק משקף. העונג ממלא אותו, כל האפשרויות פתוחות בפניו, הוא איתם, חלק מהם.

הוא מכריח את עצמו להתנתק מן ההוויה אך להמשיך לנגן, קול עמוק יותר נוסף למקצב, איסורים ומגבלות, נורמות ואתיקה.

הרגליים ממשיכות לרקוד, צמוד יותר לקרקע, צעדים כבדים, גדולים יותר.

המקצב עוד בוער בחלילו, מסתלסל וכובל אותם איליו בקשר אמת. 

טים טף טים טים

יש משהו אצילי בצעדים לצלילי המקצב החדש, האצבעות המתוחות, מסרבות לעזוב את הקרקע לגמרי ולהתלות בחסדי האוויר, אך מנצלות כל גרגר חול תחתן, משלבות את סביבתן בריקוד, בנוגה רך.

בואו אלי קטנטנים, העיר הזו חונקת אתכם.

בחוץ יש אוויר חופשי והזדמנויות בשפע, תוכלו לשוב ולפזז בלי דאגות

בני תמותה, כה פתטים בחיפושם אחר מה שנבצר מהם, הטוב יותר.- כר המרעה של השכן או האסם שהתלקח באביב האחרון. כולם.

 הם כבר קשורים אליו, באובססיביות, לא מסוגלים לחשוב על חיים בלי מקצבו, בלי הריקוד שהפך לצורך קיומי בשבילם, כנשימה עצמה.

לו יפסיק את נגינתו כעת, יפלו כבובות חוטים שמישהו ניתק ממפעיליהם.

הוא ממשיך, מלטף בצליליו את רגליהם הנפוחות את עיניהם הבורקות, חיוכם הלבן מקדם את פני הצלילים באהבה, הערצה.

הוא מאט את המקצב, מוהל בתוכו תקוות שהתנפצו, אכזבות מרירות, דו פרצופיותו של האדם..

טים טים טים טים.

נדמה כי הרגליים מסרבות להישמע לקינה השקטה, בטרופן הן שבות למקצב ההתחלתי, מנסות לשוב אל הצלילים הזכים, לצלילם שיחקו, אך עתה אלו הצלילים המשחקים בהם, רגליהם כבדות מידי והם כושלים ונופלים, מתנגשים זה בזה וממררים בבכי.

הוא צופה בטרופם, שלב צפוי עד כאב.  ממשיך את המקצב בסלסולים חרוכים, המנקבים את העולם אותו בנו לעצמם.

טף טף טף טף!

 לאט, לאט הם נכבשים שוב בהלימותיו הכבדות של החליל בצעדים כבדים וראש מורכן כנועים ומובסים

הוא מוריד את החליל משפתיו ומאפשר לכאב לזרום ממנו בחופשיות, להתנקז בגרונו לזעקה מתמשכת, תו  בודד ורוטט המבהיר את סופה של המנגינה.

כפות הרגליים צועדות אל אובדנן, בין חיבוקן העוטף, קריר ומנחם של אדוות הגלים.

אין עוד עכברים בהמלין.

הוא מוריד את החליל משפתיו אך כולא בו את הזעקה האחרונה,   מותיר אחריו שקט רוטט.

אין צורך בזעקות שבר.

כפות הרגליים עומדות במקומן, כבולות לקרקע הבוערת.

אין ילדים בהמלין.