אי (של) שפיות.

השקט הזה שואב אותי למחוזות זרים.

יש משהו זר ומר בדממה בת החלוף הזו.

קפאין,חיוך וציוצי ציפורים.

מישהו זוכר מה בדיוק הבעיה?

עתיד להימחק כשהגלוקוזה תשקע ותפורק לשאר המערכות

או שחמצן יעשה את דרכו למוח מהר יותר

אפילו שאתה חסר לי עכשיו, הייתי רוצה להראות לך מה אתה מפסיד שם, כשענן אטימת מכסה את השמש וגורדי שחקים נוגסים בשיני בטון קהות באדמה הטרשה. הייתי לוקחת אותך לשדה הרחב שמסביר בלחישות רכות של עשב מדוע העיר גורמת לי לכזו הרגשת קלסטרופוביה, היינו רצים את המשעול כמו בסרט זול והירוק עוטף אותי כתפאורה.

אך באותה נשימה, הייתי הולכת לשם, אל המקום שמבחיל אותי בהמוניות וטינופת שבו, בשמחה הייתי הולכת. בידיעה שאתה שם.

 געגוע, שטוח תבניתי ומושרש בתוכי.

פעם בשבועיים זה לא מספיק, אהוב.