אי (של) שפיות.

כמו וואזה מכוערת ששומרים בבית ומאבקים פעם בחודשיים,סתם מתוך הרגל

רק שאני עדיין מסוגלת למצוא את החן במילים הדקיקות הללו. בהמשכיות החשבה.

קצת מתחשק לי לספר לו, לארכיון. שטוב לי עכשיו.

יש לו נפש של אמן והוא אוהב אותי ומכיל את השגעונות שלי. יש לו עיניים יוקדות והוא מחייך עם כל הפנים, יש לו את הידיים הכי גדולות ועוטפות בעולם, והוא גורם לי להרגיש שכל דבר אחר בחיים שלי לא רלוונטי. שזה מפחיד, ולא בריא, ומזכיר לי את גיל שש עשרה ושירבוטים ביומן. והוא קצת בן שש עשרה, עם האהבה הטוטאלית הזו שלו, עם הציורים שלי והתרחישים שהוא ממציא לעצמו לפעמים. אם יבוא נמר? באמת? 
אבל שנינו חמורים גדולים והוא עשה כלים והוציא לי את הכלב ואפילו השאיל לי את האוטו שנתקעתי ואנחנו עושים סקס בורגני כזה, עם גרביים וברי סחרוף ברקע..והמילים שלו ברורות ובהירות והמחשבה שלו נודדת איתי כשהמבט נשאר יציב. הוא נותן לי לברוח לסרקזםכשקשב לי ונשאר עם האמת הלא מתפשרת שלו. כאילו, למרות שלא אמרתי. הוא יודע שהאירוניה היא רק תחנת ביניים בין לאהוב ללהשתגע.