עצמאית בשטח

(מוקדש לאישה-זאב)

אני,

נמסה למגע

שרירים משורגים,

זיפי זקן בני-יום

ואלמנטים זקורים.

מרפרפת 

באצבע רכה,

על פני קלסתר קשוח,

לאורך גב חסון

וישבן מתוח.

משקעי העבר

הקשיחו לבי,

התישו כוחי,

המאיסו עלי

את בני המין השני.

בצַר לי,

אפרוש לנוח

על גבעות רכות,

בין כפות ידיים עדינות,

בחיק קפלי עור מסתוריים.

אולי שם נמצא לו

טעם החיים.

לפני 10 שנים או קצת יותר הייתי באירוע הפתיחה של שבוע הגאווה בחיפה. חברה טובה שלי קיבלה כרטיס כניסה זוגי (היכרות אישית עם מארגן הערב) והזמינה אותי להצטרף אליה. הפתיחה התעכבה ואנחנו עמדנו בין שאר המוזמנים ברחבת הכניסה לסינמטק וחיכינו. הקהל היה מורכב מחבורות מגובשות ואנחנו שתינו עומדות לבד, מתעמקות בכוסות השתייה שבידנו ומשתדלות לא לשלוח מבטים סקרנים מידי לצדדים. לא נעים.

אבל בכל זאת ראיתי אותה. קטנה, עם שיער שחור חלק וג'ינס משופשף. היא הייתה חלק מחבורה נשית מלוכדת אבל עמדה קצת בצד, עונה מידי פעם לכאלו שפנו אליה, אבל רוב הזמן מסתכלת עלי. אלי. מבטינו הצטלבו והיא חייכה והשפילה את עיניה, העבירה יד ב"פוני" ונעצה אותן חזרה. במבט ישיר יותר, בחיוך שואל.

נבהלתי. הסטתי מבטי ולא העזתי להחזירו בחזרה.

אומרים שמשבר גיל ה 40 הוא המשבר המשמעותי בחיי האדם.

וואלה צודקים.