"קיבלתי ערב חופשי, אני יכול להיות אצלך בסביבות 22:00" הטלפון ממנו תופס אותי בהפתעה גמורה, כמה דקות אחרי שהגעתי מירושלים מחוקה מעייפות, מקוררת ורוצה רק להיכנס למיטה עד למחרת בוקר. "מה אתה הולך עם כובע מצחייה באמצע הלילה כמו איזה דביל" אני אומרת כשהוא נכנס מבעד לרווח הצר שפתחתי בדלת, עמוס בציוד צבאי אותו הוא דוחף מתחת למיטה, ומתחילה לצחוק גם כי הוא נראה מגוחך וגם בגלל שכיף לראות אותו אחרי כ"כ הרבה זמן. יותר מאוחר, נשען על הפוך שמקופל לו מתחת לראש, הוא יגיד שבשביל לשמוע אותי צוחקת הוא מוכן להיראות כמו דביל באופן קבוע, ואני, שהייתי משועשעת מהביקור הפתאומי וסיפורי המילואים והתמונות, באמת לא יכולתי להפסיק לצחוק והכי כיף היה לי לחבק אותו חזק-חזק ולדעת שלמרות, ואולי בזכות, הקשר המוזר שלנו, הוא אחד החברים הכי טובים שלי.
הוא לא הסכים להראות לי איך יורים בנשק וכעס כשניסיתי להכניס את הקנה לפה (רציתי לדעת איך זה מרגיש), אבל אני לא צריכה את הטובות שלו כי לירות ברובה אני יודעת עוד מהטירונות, ומלכתחילה רציתי רק לעצבן אותו. ובגלל שלפני שהלך הוא לא הלביש לי בחזרה את הפיג'מה היה לי קר בטוסיק כל הלילה, ולמחרת התעוררתי חולה מתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
