עצמאית בשטח

ג'יימס אומר שזה מדהים איך שם מתנהלת מלחמה לכל דבר, וכאן, בת"א, החיים ממשיכים כרגיל. בבוקר הוא התקשר להגיד שהגיע ל- 48 שעות מעזה, ולפנות ערב ישבנו בבית קפה וניתחנו את המצב מכל הכיוונים, עד שהייאוש השתלט עלינו לגמרי ועברנו לדבר על הדירה שד' (חבר של ג'יימס שכתבתי עליו פעם אבל אין לי כוח לחפש) רוצה לקנות, שבנינו – זה נושא מייאש לא פחות. כשנפרדנו חיבקתי את ג'יימס והסתכלתי לתוך העיניים היפות שלו. אמרתי לו שאני דואגת לו כל הזמן, שייזהר, ושיחזור אלינו מהר.

ג'יימס צעיר ממני ב 7 שנים, ד' ב- 10 בערך, וכשהם מדברים על השירות הצבאי אני מרגישה שזה צבא שונה לגמרי מזה בו אני שירתתי. הם קיבלו חבילות של הדודות מהוועד - אנחנו קיבלנו שוקולדים תוצרת חוץ מהקהילה היהודית העולמית, אצלם היה מסוכן לקחת טרמפים – ואני שינעתי את עצמי רק בעזרת האצבע. אצלנו היו מטבח, חדר אוכל ומנות קרב - להם יש "חמגשית", אצלנו היה מקסימום לבנון – והם טחנו את עזה והגדה המערבית. ומה שהיה לי הכי מוזר זה שבתקופתי אם היית נתקל במקרה בחייל הומו זה היה בגבולות הקריה, אבל לפי התיאורים שלהם - היום אתה צריך לחפש בנרות כדי למצוא לוחם סטרייט (ד' אומר שבשיריון במיוחד).

ג'יימס אומר שהם טובעים בתוך אלפי חבילות שהגיעו אליהם, אותם סידרו בערימות גבוהות בתוך הבסיס שממוקם על הגבול. "לא חבל שבסוף הכל ילך לפח?" שאלתי אותו "אולי תיקחו ותחלקו לילדים בעזה?"

ג'יימס ו- ד' לא סובלים את הרצועה עוד מימי השירות הסדיר. לי, לעומת זאת, יש זיכרונות מאוד קסומים מרצועה של חול לבן וים כחול בפעם היחידה שהייתי שם (תחילת שנות ה 80). אני יודעת שזה לא מעשי – אבל אפשר אולי לשכנע את העזתים לעבור למקום אחר על פני הכדור? (לי, אגב, אין שום בעיה שיתנו לנו פיסת קרקע במקום אחר בעולם. נהפוכו.)