עצמאית בשטח

הפעם הראשונה שלי הייתה לפני כמעט 13 שנים, בתחילת 1992.

קדמו לכך שנתיים של מחשבה מעמיקה בנושא: רוצה/לא רוצה (לאחר מעשה אין דרך חזרה), ואם כן אז איפה, ואצל מי ובאיזה גודל. רגע, ואיך בכלל אעמוד בזה? הרי אני היסטרית ופחדנית, וזה ממש לא בשבילי. טוב, נראה כבר. ממילא אין לי זמן עכשיו, זה אמצע סמסטר, ואח"כ תקופת הבחינות ומיד מתחיל סמסטר חדש, ובכלל אני גרה באיזה חור נידח בצפון וצריכה להגיע לת"א בשביל זה. אולי פעם, בעתיד הלא נודע.

וכמו תמיד, הסיוע מופיע בהפתעה כהצטלבות של שני מקורות:

הראשון: מ' שמתקשר פתאום אחרי תקופה של נתק ומיד מקבל משימה (לברר פרטים חיוניים), והשני: השלג שהתחיל לרדת. התקופה היא חורף 1992 שהיה סוער במיוחד, ובאזור בו חייתי באותו זמן סגרו את הכבישים עקב סופת השלג והאריכו את חופשת הסמסטר בשבוע נוסף.

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.

בבוקר עליתי על האוטובוס ובשעות הצהרים המוקדמות כבר נחתתי בכתובת שמ' מסר לי, בצפון רח' דיזינגוף. הייתה לפני שעה קלה של המתנה מה שהתאים לי עקב קצוות אחרונים שעוד היה צריך לסגור, וכשהגיע תורי צעדתי ברגל קלה אך נחושה לחדר הפנימי. על התיק והמעיל שהנחתי בפינת החדר נערמו גם סוודר, ג'ינס ונעליים חורפיות, ואני נותרתי בטייץ' שחורים ארוכים, גופיית חורף חמה ושני זוגות גרביים.

"למישהי כאן היה מאוד קר הבוקר" חייך אלי הגבר השרמנטי עם העיניים הכחולות, ונעל את הדלת מאחורי שנינו, כדי שאף אחד לא יכנס באמצע ויפריע.

"הגעתי מהצפון הרחוק" אני אומרת לו קצת במבוכה.

"צפון זה טוב" הוא אומר "מאיפה בצפון?"

וכבר אנחנו מנהלים שיחה ערה, במהלכה הוא אומר שמחר הוא נוסע בדיוק לאותו מקום ממנו הגעתי הבוקר, ושואל אם אני רוצה טרמפ.

"כן, למה לא, בסדר" אני אומרת לו ומתוודה שאני מפחדת נורא, ואם אתעלף באמצע אז "אל תתרגש, פשוט תמשיך במה שאתה צריך לעשות ותעיר אותי כשהכל יהיה מאחורי".

"נראה לך שאצלי את תתעלפי?" הוא אומר בקול השקט והמרגיע שלו, מורה לי להוריד גם את הטייץ' כי "זה לא הגיוני כל הבגדים האלה" ומבקש ממני להישען על השולחן בזמן שהוא גוחן מעלי.

וזה כאב לי.

מאוד-מאוד כאב לי.

אבל הוא ממשיך לדבר אלי, ומתעקש שאענה לו כל הזמן למרות שמרוב פחד לא יוצאות לי מילים, ונראה לי כאילו עבר נצח מאז שנגע בי לראשונה, אבל חצי שעה אחרי שנכנסתי (כולל 10 דק' של בירור פרטים טכניים) אני כבר יכולה להתלבש, לשלם (עשה לי הנחה של 20% למרות שבכלל לא ביקשתי. אני לא יודעת אם זה בגלל שסיפרתי לו שאני סטודנטית דלת אמצעים, או כמחווה מצידו לאור דבריו ש"לא בכל יום יש לי העונג להעביר 20 דק' מול תחת משגע כמו שלך"), ולצאת משם ברגליים קצת רועדות אל הרחוב התל אביבי, להתעטף טוב טוב במעיל ולא להאמין שעשיתי את זה.

שסוף סוף באמת עשיתי את זה.

יש לי קעקוע.

ואת תחושת הריחוף הזאת, איתה יצאתי אל הרחוב, אני זוכרת עד היום. כי עם כל מה שקרה ועוד יקרה מאז - את הראשון אף פעם לא שוכחים.

לקח לי יותר מ 10 שנים לעשות את השני, ובימים אלו אני רוקמת חלומות על השלישי שיתווסף לגופי, אם הכל ילך כשורה, לקראת יומולדת 40. עשיית כל אחד מהם לוותה בימים רבים של תכנון ומחשבה, שעות של כאב וייסורים, ואין סוף רגעים של נעיצת מבטים ותחושת סיפוק מהתוצאה. אני מאוד אוהבת את הקעקועים שלי, אבל האמת שלא תמיד זוכרת שהם נמצאים עלי. מהרגע הראשון הם היו כחלק בלתי נפרד ממני. 

כשעשיתי את הקעקוע הראשון, בחרתי פיסת גוף מוצנעת כדי שיקל עלי להסתירו, ועד היום יש אנשים רבים שמכירים אותי ולא מודעים לו (ולא. הוא לא מעטר איברים אינטימיים). את השני כבר עשיתי במקום בולט יותר, אבל לא בולט מידי, וזאת בעיקר משיקולי קריירה (חשבתי שלא בכל פורום מקצועי הוא יתקבל בהבנה, אבל האמת שבינתיים לא נתקלתי בבעיות, נהפוך הוא). את השלישי אני מאוד רוצה לעשות במקום גלוי יחסית, כמו שרציתי מלכתחילה, בלי להתפשר.

רק שיהיה לי האומץ לכך.