עצמאית בשטח

"אבא אל תלך, תישאר איתי. אני רוצה שתישאר איתי" בכתה הילדה הקטנה עם הקרחת במסדרון בית החולים והחזירה אותי הרבה שנים אחורה. אני זוכרת את הריח במסדרונות הארוכים והלבנים, את המגש המבריק עם הכלים, בדיקות הדם הבלתי נגמרות והמיטות הגבוהות והקרות בחדר הרופא. אני זוכרת את הטעם של התרופות, את חדר הניתוח ואת הריח של מסיכת ההרדמה. אבל הזיכרון הכי חזק שלי, בהקשר הזה ובכלל, היא האימה המשתקת שהייתה אוחזת בי למראה האנשים בחלוקים הלבנים, אותם חשבתי לאנשים הכי רעים בעולם, ואיך הסיוט הכי גדול שלי היה שהם יפרידו ביני לבין אמא שלי ולו לרגע אחד קטן.

 בגיל 6 עברתי הוצאת שקדים, ועד אז סבלתי מאנגינה (כמעט) קבועה, מה שגרם לי לאכול הרבה אנטיביוטיקה, להיות פציינטית קבועה במחלקות הילדים ולדלג על הקטע של התחנכות בגן ילדים (למעט חודש אחד בגן חובה, אחרי הניתוח). אין כמובן מה להשוות מול הסבל שהנו מנת חלקם של ילדים (ובוגרים) חולי סרטן ו/או צרות אחרות, אבל כשהילדה הקטנה בכתה מול המצלמות התאדו להן בן רגע 35 שנים, והאימה המוכרת הציפה אותי.

הפחד מפני רופאים (בכלל) ובתי חולים (בפרט) טבוע בי כ"כ חזק, שעד היום כל מפגש איתם הוא טראומטי. בצעירותי התמחיתי בטכניקות רמאות כדי לקבל מרשם לגלולות בלי לעשות בדיקות דם, ולפני כמה שנים מצאתי עצמי ממררת בבכי היסטרי בצהרי יום שישי במוקד של מכבי בבלפור, כי הרופא חשב שפיתחתי דלקת ריאות. זריקות קיבלתי רק במצבים של אין-ברירה (בי"ס וצבא), אין מצב שאי פעם אסכים להתאשפז בבי"ח או לעבור ניתוח, ואפילו הביקורים אצל הוטרינר נגמרים בכך שמיצי מבסוט מהחיים ואני עם עיניים אדומות.