עצמאית בשטח

בתחילת השבוע התקשרה אלי ח' מהבנק, ואני עניתי שאטפל בכך מיידית והתקשרתי לאבא שלי להגיד לו שח' מהבנק מחפשת אותו. למי שלא זוכר, אזכיר שלפני שלוש שנים התחלתי להיות עצמאית, ואחרי שנה שלמה בה עשיתי את כל הטעויות האפשריות בניהול תזרים המזומנים שנחת על ראשי העברתי את הנושא לטיפולו של אבא שלי, שבדיוק יצא לפנסיה, ומאז כל אחד מתעסק בתחום הצר שלו - אני ממונה על הוצאת חשבוניות וגביית תשלומים, אבא שלי ממונה על העברת הכספים מפה לשם (או כמו שהוא קורא לזה - "השקעה") ו- ח' ממונה על לא-להתקשר-לאף-אחד כי הכל מתנהל כשורה. מפה לשם, אבא שלי שאל מה קורה עם העבודה, ואם יש מצב שאפסיד את משרתי עקב המיתון. אמרתי שלא נראה לי, גם בגלל שהחוזה הנוכחי שלי עם המשרד הממשלתי הוא ל- 5 שנים, מהם עברו רק שנתיים וחצי, וגם בגלל שכל הזמן זורמת אלי עוד עבודה במקביל. אבא שלי מאוד שמח (אני פחות. נמאס לי לעבוד כ"כ הרבה!), אמר שהוא דואג בגלל המיתון, וסיפר לי על אחד מהחברים שלו שיש לו 3 בנים שעובדים בהיי-טק, ואחד מהם, בן גילי, פוטר ולא מצליח למצוא עבודה אחרת. אמרתי לו שככה זה בהיי-טק, אבל בתחום שלי, שהוא הרבה יותר בסיסי וצנוע, הטלטלות הן רק בפרויקטים הגדולים והראוותניים מהסוג שמעולם לא היה לי קשר אליו – לא בעת פריחה כלכלית ולא בכלל. אבא שלי וכל החברים שלו למדו בטכניון בתחילת שנות ה- 60, ומאז ועד פרישתם בשנים האחרונות לא היו מחוסרי עבודה - שהכנסה נאה בצידה - ולו ליום אחד. בעולם שלהם תואר מהטכניון זה תעודת ביטוח, והמציאות שמכה כעת בפניהם לא מובנת ובטח שלא מקובלת עליהם – כיצד ייתכן שאדם צעיר שסיים את הטכניון בהצטיינות (בטוח היה מחונן. 80% מהילדים של החברים של ההורים שלי היו ילדים מחוננים) מוצא עצמו פתאום מובטל, ויותר מכך – לא מצליח למצוא שום מישרה אחרת?

יותר מאוחר דיברתי על זה עם אראלה, שהיא בחורה מדליקה שהגיעה לפני כמה חודשים ויושבת איתי בחדר בלשכה. אמרתי לה שאם היו אומרים לי לפני 20 שנים שיבוא יום ולי תהיה אחלה עבודה נחשבת ומכניסה, ואילו הבן-של שכל הילדות שלי שמעתי כמה הוא חכם/מחונן/תלמיד-מצטיין-בריאלי וכל זה (נא להכפיל ב 20 לפחות, כי לאבא שלי יש הרבה חברים עם ילדים מחוננים) יהיה מובטל, הייתי חושבת ש: א. שהעולם השתגע. ב. אולי בכל זאת שווה להישאר כאן קצת. בכל זאת, קטעים.

ברור שאין בי ולו שמץ שמחה על מובטלותו של ההוא, וגם לא של אחרים שכמה מהם חברי הטובים ביותר. זה בכלל לא העניין. העניין הוא שאני כל החיים שלי הייתי הילדה הקטנה והטיפשה, ו"הם" היו החכמים והמוצלחים שאף אחד לא היה מודאג באשר לעתידם, כי ברור היה שיעשו חיל בכל אשר יפנו. למען האמת, גם באשר לעתידי לא נרשמה דאגה, כי היה ברור שאתחתן בגיל צעיר ובעלי יפרנס אותי, וזה שזה לא קרה, ויותר מכך – גם נהיית לי קריירה פתאום, זה משהו שההורים שלי עד היום לא מסוגלים להסביר. טוב, עכשיו אני סתם מתחילה להיות מרושעת כי ההורים שלי עודדו אותי ללמוד ותמכו בי לאורך כל הדרך, וגם היום אם למשל יתחשק לי פתאום לעשות דוקטורט (אין חשש) הם יהיו מאוד גאים וגם יפתחו את הארנק. אבל למה להכביר במילים, מי שגדל כ"ילד טיפש" או סתם "לא חכם" יבין למה אני מתכוונת, ומי שלא – שישמח בחלקו.