באחד מלילות השבוע התקשתי להירדם.
התהפכתי שוב ושוב על משכבי, תוהה האם זה בגלל הקפה ששתיתי בערב, או שמא התערובת של בירה וג'וינט שעלו לי לראש, או שזה פשוט בגלל שמישהו תפס לי את הצד שלי ואני לא רגילה לצד השני. הוא, לעומת זאת, נרדם ברגע וישן כמו תינוק ואני נקרעתי בין התשוקה להימחץ אל גופו לבין הרצון לכסות אותו ולשמור ששום חלום רע לא יפריע את השלווה שהייתה נסוכה על פני הבייבי-פייס שלו.
יצור עדין ומיוחד שריחף סביבי במשך תקופה, שולח לי אותות מעולמות אחרים ולוקח את הזמן שלו לאט לאט, עד שהגיע הרגע והוא הגיח מהאפילה, נעמד פתאום לידי ושילב את אצבעותיו בשלי. הוא חייך ואמר "טוב לי איתך" ואני עצמתי עיניים והתמכרתי למגע האלוהי, לגוף היפה שנצמד לשלי, לידיים שסימנו עלי נתיבים מתפתלים ולשפתיים הרכות שהוטבעו בבשרי, והרגשתי הכי טוב בעולם.
לא נראה לי שהוא חש בכך, אבל נוכחותו פיזרה לשעה קלה את עננת המועקה מלבי.
אז מי אמר שאין מלאכים בעולם?
האין זה מוזר ביותר שאני, שולה-שם-בדוי, שלא נוגעת בקונדומים בידיים חשופות (נרתעת מהקוטל שמרוח עליהם ובטח לא מעלה בדעתי להגיש סיוע) יודעת יותר טוב מבחור צעיר ופעיל שהתכונה הבולטת ביותר של קונדום זה שהוא לא יורד במים? והרי לשם כך הומצא הסלוגן האלמותי: הפסולת לסל – וחסל.
מה שכן, הבנאדם פותח חזיות במיומנות שלא הייתי מתנגדת לרכוש. כי לי, וזה אחרי 20 שנה די אינטנסיביות, זה עדיין לוקח הרבה יותר זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
