לא מבינה למה המדינה מחפשת איך לצ'פר את הפריפריה בהשקעות והנחות, בעוד שמי שבאמת משווע לתמיכה זה התל אביבי הממוצע. הגיע הזמן שמישהו יעמוד ויגיד בקול את מה שכולם ממילא יודעים - שדה הקרב האמיתי במדינה הזו משתרע בין הירקון ורח' אילת, ואנו, תושביו הנאמנים, מחרפים את נפשנו בהגנה על גבולותיו יום-יום ושעה-שעה. מי לדעתכם אחראי לפרנס בשוטף את עשרות בתי העסק ומקומות הבילוי, כדי שלעמישראל יהיה איפה לבלות בביקוריו בעיר? מי סובל בשקט את הנוכחות החובתית המוגברת בשישי בצהרים, את צפירות הג'יפים הפולשים מצפון, הזרמת הביוב לים, שביתות המצילים, התעללות הפקחים, והרוסי-עם-הכינור-החורק ליד הכספומט של דיזינגוף-קינג ג'ורג'? מי כמעט נדרס תחת עדרי הנוער בשישי בצהרים בסנטר כשרק רצה לחזור הביתה ממכון הכושר השכונתי, שלא לדבר על עשרות הפליירים שדוחפים לו ליד כשהוא רק יורד לרגע להביא חלב, וההפגנה הקבועה בפינת הרחוב בו הוא גר? ועוד לא דיברנו על הקושי באחזקת דירה (באותו מחיר יכולתי לגור בפנטהאוז בכפר סבא) ורכב (רק החניה עולה כמו חצי ג'יפ), וההכרח לגור בשכנות למשוגעת-מקומת-קרקע (בילט-אין בכל בניין תל אביבי). אבל אנחנו לא כועסים ו/או ממורמרים. נהפוך הוא – אנחנו מאושרים בחלקנו וגם אם יחנקו אותנו בפיח / יכפילו או הארנונה / יחזירו את אופנת כריות הכתפיים / יפציצו אותנו בטילים – אנחנו נדבוק בעיר הזו עד טיפת דמנו האחרונה ולא נתפנה. בעיקר בגלל שאין לנו לאן.
נעלי הבית החדשות שלי:
תל אביבי מודאג:
השבוע היו ימי העבודה האחרונים שלי עם הצעיר החמוד, ובין היתר הוא התפעל מהתמונה של מיצי בנייד, המליץ על "אפרטמנט98" (האמת, נשמע לי לא-משהו) והסביר לי מה זה "גוף צפיד". עברו 25 שנים מאז שיעור הפיזיקה האחרון בו נכחתי, אבל יש לי תחושה שלא תהיה לי שום בעיה לתרגל איתו כמה חוקים בסיסיים. שרק ייתן סימן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
