קצב הדיבור הקולח שלו והמצגת שרצה במקביל על המסך פיצלו את המוח שלי לשניים, כמו שקורה לי לעיתים – חלק אחד עקב אחרי ההסבר והתמונות, והחלק השני זימזם במין קדחתנות פעילה, העלה רעיונות, תכנן חלופות, וסיכם לעצמו את עיקרי הדברים ודרכי הפעולה הבאים. תמיד חשבתי שפרץ היצירתיות שמילא אותי כשהייתי סטודנטית נבע מזמן פנוי והעדר דאגות (למרות שלא היה לי כלום מהראשון והרבה מהשני), אבל השבוע, כשביליתי יום וחצי בכנס מקצועי, הבנתי שזה הרבה יותר בסיסי – זה ההרצאות שעושות לי טוב. כשחזרתי הביתה, ובהחלטה של רגע, עשיתי רובה במטבח (דוחה את זה כבר מעל לשנה) ובזמן שהתקלחתי סגרתי לעצמי במוח את הפרטים הכמעט אחרונים של השיפוץ (מיד אחרי החג, אם ירצה השם). עכשיו כפות הידיים שלי הרוסות ויבשות, הברכיים כואבות ושרירי הישבן מכווצים, אבל יש לי יופי של ריצוף במטבח ושמחה גדולה בלב. אני אוהבת לשפץ.
כבר הרבה זמן אני חושבת על השינוי שאני רוצה לעשות בדירה, אלא שלאורך חודשים ארוכים לא הצלחתי לסגור לעצמי במוח שום דבר. ידעתי שאני רוצה לטפל במדפים שבכניסה אבל לא ידעתי איך. הרגשתי צורך עז לשבור קצת קירות, אבל לא הצלחתי לגבש לעצמי איך התוצאה תראה. ופתאום, בזמן ההרצאה, זה פשוט בא לי. החתיכות של הפאזל נפלו במקום הנכון, ואני ראיתי לנגד עיני את התוצאה הסופית, ונשטפתי בגל של שמחה מהול בציפיה לבאות.
כשפתחתי את הדלת הוא היה כ"כ חביב ומאיר פנים, שמיד הרגשתי לא בנוח עם הטיפ המתקמצן שהתכוונתי לתת לו. אבל כשבנוסף לכך הוא גם התלהב ממיצי, אמר שהוא חמוד ושהנביחות שלו נשמעות כמו צפצפה - מיד שלחתי יד לארנק והכפלתי את הסכום. מסכן, להיות שליח זו בטח עבודה די מבאסת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
