עצמאית בשטח

בוקר טוב ילדים.

בוקר טוב הגננת שולה.

היום, ילדים, תספר לכם הגננת שולה סיפור. שבו יפה, אני מתחילה:

לפני הרבה-הרבה זמן, כמעט שנה, גרה בתל אביב ילדה שקראו לה "שולה".

מה, הגננת, כמו לך?

כן, כמו לי. שקט, אני ממשיכה:

שולה הייתה ילדה טובה. אף פעם לא הציקה לילדים אחרים, לא הכריחה אותם לשחק איתה, לא שלחה מיילים או פנתה במסנג'ר, לא העליבה ולא השתתפה במריבות. ילדה שקטה ונוחה.

שולה הייתה ילדה עצובה, אבל היא לא האשימה בכך אף אחד, לא באה בדרישות לאיש, ובסתר ליבה ידעה  - יום יגיע וגם היא תהיה שמחה.

יום בהיר אחד, או שמא היה זה ערב, קיבלה שולה מייל:

שולה שלום,

בלה-בלה-בלה, אמחיעאחלדעי(((ברררררררר – שלך, פ'

ובתרגום חופשי: 

שולה שלום, קראתי ביומן שלך ומצאת חן בעיני. אני רוצה להכיר אותך, אבל היות ואני חנון - אני אבלבל לך עכשיו בשכל כמה חודשים, עד שאעיז להגיד את זה. שלך, פ'

ושולה ענתה לו:

שלום גם לך, פ'

תודה על המייל, בלה-בלה-בלה-ידה-ידה-ידה. אני, שולה.

ובתרגום (שהובא לידיעתו רק מאוחר יותר): אני עושה את עצמי מנומסת אבל ממש לא בזין שלי על זה. אם יש לך מה להגיד – תגיד, ואם לא – תן גז. שולה.

וכך התכתבו השניים כמה ימים, עד שפ' הגיע למסקנה ששולה מחוספסת ותוקפנית מידי לטעמו והשתתק. אך מכיוון שעדיין מצא בה עניין, החליט לעקוב אחריה ולחשוף את הסוד שלה מאחורי גבה. כששולה גילתה את זה היא חייכה לעצמה "עושה שריר החנון, אה?", אבל במייל אליו היא הציגה עמדה פגועה ואומללה והאשימה אותו בתחלואי החברה האנושית כולה. אחרי התנצחות קצרה הם התעייפו, הוא הודה שהוא מניאק, היא הודתה שיש לה פתיל קצר, הוכרזה שביתת נשק והשקט שב לשכון בתיבות של "וואלה".

אבל אז אזר פ' אומץ, וסיפר לשולה – שלאור ההתנהלות עד כה התרשמה שהוא פנוי למרות שבעצם מעולם לא אמר זאת – שהוא פרוד (ובתרגום חופשי "נשוי-שמעמיד-פני-גרוש"), שהוא מרבה לחשוב עליה והיה רוצה להכיר אותה. על-אמת. שולה חשבה שלפעמים היא באמת קשה מידי, וש"פרוד" זה בכל זאת לא "נשוי", שהוא עקבי לגביה כבר חודשים ארוכים ושאולי גם היא צריכה פעם להתגמש, לוותר, לבוא לקראת. אז היא הסכימה לשוחח איתו בטלפון, והביעה נכונות להיפגש אבל בסוף לא יצא מזה כלום כי הוא נעלם, וכשחזר שלח לה מייל והסביר ש"עקב התפתחויות לא צפויות הוא חזר לאשתו. מצטער".

 שולה לא כעסה וגם לא נעלבה. היא דווקא הבינה אותו וגם חשה הקלה על כך שאצלה אין תסבוכות כאלו. עברה עליה תקופה קצת קשה (לא רק בגללו, אבל גם), אך היא התגברה על זה וחשבה שבסופו של דבר – הכל קורה, כנראה, רק לטובה.

אבל, ילדים, מי יכול לנחש איזה שם הבהב על מסך הטלפון הנייד שלה בשבוע שעבר?

 1. בהתחלה העמדתי פנים שאני לא זוכרת אותו וגרמתי לו להתפתל 10 דק' בהסברים מגומגמים. שיזיע קצת, מה יש.

2. "התכוונת למה שכתבת בקיץ?" הוא שואל אותי ואני אומרת שכן, שאני תמיד מתכוונת למה שאני כותבת, שאין לי עניין לעסוק בהתבטאויות סרק. הוא מביע את דעתו שהמשבר לא היה רק בגללו, והוא רק היה הקש ששבר ואני מסכימה איתו.

שיהיה. לא מעניין אותי, זה כבר מאחורי. מאז כבר הספקתי להתרסק עוד פעם, אבל בכל זאת אני עדיין כאן (לא פרסמתי את הפוסט על זה. ריחמתי על הקוראים).

3. "בכל הזמן שעבר המשכתי לחשוב עליך" הוא אומר "רציתי שנדבר וניישר הדורים וכל הזמן דחיתי את זה, אבל היום קרה משהו שגרם לי להתקשר". והוא מספר לי על זוג חברים שלו שהחליטו להיפרד, ביוזמת האישה שאיבדה עניין בקשר. "זה מה שגרם לך להתקשר אלי?" אני שואלת והוא מתחיל בהסבר ארוך ומקרטע לגבי הדחף שחש פתאום לשוחח איתי והספונטניות שקפצה עליו לא-ברור-מהיכן, עד שנמאס לי ואני קוטעת אותו ואומרת בשניים וחצי משפטים שהסיבה שהתקשר אלי היא שהעניין עם הזוג חברים הבהיר לו כמה החיים קצרים וחבל להעביר אותם בהכחשה, ושאני יודעת שאני נמצאת כל הזמן במחשבתו ושהוא מתגעגע.

"את צודקת" הוא אומר. ככה, בפשטות.

4. "קשה לי איתך, אני לא מצליח להתנסח בבהירות" הוא אומר "את בטח לא יודעת מה זה, את הרי תמיד כ"כ ברורה ורהוטה"

הצחקת אותי.

הרהיטות שלי היא למראית עין בלבד, ולמעשה אני האדם הכי לא מפוקס ולא-יודע-מהחיים-שלו שאני מכירה. וזה הרי זועק מכל פסיק בבלוג שלי, איך אתם לא רואים?

5. ובעצם, הרי לא היה בנינו דבר. מעולם לא נפגשנו אפילו, ואין שום סיבה אמיתית להרגיש פגועים או מרומים. אבל זה רק בתיאוריה, כי בפועל שני הצדדים פיתחו ציפיות והרגישו רע עם הדרך בה הדברים התגלגלו.

במקרים כאלו, אין חשיבות לשיקול דעת רציונלי, ואין גם מנוס מצביטה בלב. לפני אי-אלו שנים בטח הייתי נכנסת למיטה לכמה ימים עם איזה סמירנוף וחפיסת סיגריות, אבל היום זה כבר לא מתאים. יש יותר מידי דברים תחת אחריותי (כולל העור שלי) ומסתבר שהעולם לא עוצר ומחכה לי.

די.

את כבר גדולה, שולה, תתנהגי בהתאם.

לא רוצה.

רוצה להיות קטנה ל-ע-ו-ל-מ-י-ם.

 בסוף השיחה הוא אמר שהוא שומר לעצמו את הזכות להמשיך ולהתקשר כי "זאת הבחירה שלך לענות, את תמיד יכולה לסנן אותי". אז זהו, שלא. מנגנוני הסינון שלי עובדים אחרת, אבל שיהיה. אני מעדיפה לצלול לתהומות מאשר לצוף על פני ים שטוח.

זאת הדיאטה הכי טובה שאני מכירה.