החורף כאן.
נפלא.
בעבר החורף היה עבורי גשום מידי, קר, מדכא, מייאש, אין סופי. הייתי אז ילדת-טבע-קייצית, שזופה וקופצנית, הרבה טיולים עם תרמיל וגופיה, טובלת בכל מקור מים אפשרי, בודקת וואדיות, מטפסת בחושך על מנת לחזות בזריחה מפסגות. אין (כמעט) מקום בארץ שלא חרשתי ברגלי, שלא חסיתי בצל עציו, שלא שתיתי ממימיו. אך מזה זמן רב שאני בנאדם של חורף עירוני. משוטטת שעות בין שלוליות, תקועה בגשם תחת סככות של חנויות (ותמיד יש איזה מרזב שמתרוקן בהפתעה לצווארוני), עומדת על שפת הים ומתבוננת בסערות, מעבירה לילות שלמים מול החלון הגדול, הגשם דופק על השמשה ואני גודשת מאפרות.
ומה היה בחורף שעבר?
אינטנסיביות אפלולית של מרחבי הצ'טים, התוויה ראשונית של הבלוג, היכרויות שבנקודת זמן מסוימת העשירו את חיי, התחלתי לגדל שיער, הפסקתי לצפות בטלוויזיה, ט' נהיה שכן שלי, הכרתי את הצלם (באמת התקשר לשאול מה קורה עם עוד סשן).
ואיזה חורף צפוי לי?
לא שונה ממה שהיה עד כה, כנראה ("מה שהיה – הוא שיהיה").
אחרי זה, היו שמצאו לנכון לפנות אלי בהצעות לקיום משחק כזה או אחר. אבל אני נמנעתי, והפעם הבאה ששיחקתי שש בש הייתה רק לאחר חודשים ארוכים.
וניצחתי.
פעמיים רצוף*.
נשענתי אחורה על הספה, הלומת אושר, לא מאמינה למזלי הטוב, כשהוא אמר "באיזה קלות אפשר לעשות אותך מאושרת".
נכון. כ"כ קל, ובכל זאת – כבר שנים שזה בלתי אפשרי.
אז מה הייתי מאחלת לעצמי לקראת החורף הנוכחי?
שאהיה מאושרת.
אפילו רק קצת.
קצת-קצת.
זה הכל.
* הוא ביקש, ואני הבטחתי שלא אזכיר כאן את הניצחון הכפול. אבל בינתיים עבר זמן, וזהותו ממילא חסויה, וחוצמזה שזה הבלוג שלי ואני אכתוב מה שמתחשק לי.
כנאמר "מי שהולך לישון עם בלוגרית – שלא יתפלא אם יתעורר עם פוסט" (ציטוט. אין לי מושג מאיפה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
