עצמאית בשטח

אם הייתי רוצה להיות אשת קריירה עסוקה חשובה ומבוקשת הייתי מחפשת תחום עיסוק מקצועי שונה משלי. כזה בו כל רגע שווה זהב, כל פרויקט קובע סדרי עולם, הקולגות מאכלסים את צמתי קבלת ההחלטות החשובים במשק ואין מצב להגיע לעבודה במיני-ג'ינס-משופשף וסנדלי-עקב בצבע כתום זוהר. אבל אני רציתי חיים שקטים ונטולי דאגות, ולכן בחרתי להתמחות בתחום בו לוקחים את הזמן לאט לאט, הופכים שוב ושוב בכל החלטה ומסתגרים בחדר עם מחשב וניירת ולא בחברת אנשים נוספים שעלולים לעשות לי כאב ראש (אוהבת שקט). אז איך קרה שמצאתי את עצמי עובדת מסביב לשעון, הטלפון מוחזק באופן קבע בין האוזן לכתף, האצבעות דבוקות למקלדת, הראש עסוק ב- 3 נושאים שונים במקביל וזרם בלי פוסק של אנשים צועד לתוך החדר שלי, עם שאלה / בקשה או סתם משהו שהוא רוצה להגיד. "תגידי" אני שואלת את לאה'לה הבוקר בשעה 8:30, בסיומה של שיחת ועידה בה התבקשנו להצטרף מעכשיו לעכשיו לפרויקט גדול, מורכב ובעייתי. "המקצוע שלנו לא אמור להיות אפרורי ושקט? מישהו הציב אותנו כאחראיות-חדר-טראומה בבית חולים גדול בלי להגיד?? מה לעזאזל קורה פה???"

אין לי כוח. אני שוקלת עריקה. אם לא תשמעו ממני בעוד שבוע, סימן שנשארתי שמה. 

"בכל השנים האלו שאנחנו מכירים זו פעם ראשונה שאת מבקשת ממני משהו" הוא אמר כששאלתי איך הצליח להגיע כ"כ מהר, הרי יום העבודה שלו זה הדבר הכי עמוס שראיתי מימי. "פעם ראשונה. אז ברור שזה יותר חשוב מהכל". שכבנו באלכסון על המיטה, אני הרטבתי אותו בדמעות ולו בכלל לא היה אכפת, אמר שאני יכולה גם לנגב בו את האף אם אני רוצה (לא רציתי). כשהוא הלך כבר הרגשתי יותר טוב, כי ככה זה כשיש לך חברים טובים. ההרגשה שלך חייבת להשתפר, אם לא בגללך אז בגללם.     

 הוא לא הסכים לתת לי לגעת באקדח שלו, אפילו שהבטחתי לו שלא יקרה כלום ושאני נוסעת לאמסטרדם בעוד כמה ימים. חנון.