לפני כמה שבועות סיפר לי חבר שאחיו, שחי בארץ רחוקה, הגיע לארץ לביקור ומכאן טס ללונדון לכמה ימים ואח"כ אולי יחזור בחזרה, ואני אמרתי שאיזה כיף לו שהוא יכול להסתובב בעולם בחופשיות, בלי התחייבות למקום עבודה או תיחזוק בית מגורים, ואותו חבר ענה שזה ממש לא חשוב והכל שטויות, כי אותו אח נמצא בעיצומו של התקף חרדה קשה ומה זה משנה איפה הוא פוקח את העיניים בבוקר אם הוא ממילא בקושי יוצא מהחדר וכל הזמן בוכה? אז מה זה באמת משנה שרק חזרתי מחופשה קסומה בחו"ל, שהצלחתי תוך יומיים לסגור פערים בעבודה ואפילו לנצל חלון שנוצר בפתאומיות (התבטלה ישיבה) כדי להיפגש לצהרים עם החתולה האהובה. הכל מתגמד נוכח מספר שיחות טלפון שטפטפו לאורך הבוקר ואחר הצהרים, הזכירו לי איך שהחיים יכולים להסריח וכמה אני עלה נידף ברוח, והפילו אותי להתקף בכי בלתי נשלט אחריו שקעתי בשינה עמוקה.
רוב הזמן אני לא רוצה לחיות. נכון, אני קמה בבוקר ומתפקדת כרגיל, ולפעמים גם מרגישה ממש טוב, אבל אם יבוא אלי מלאך (או איך-שלא-קוראים-לזה) ויציע לי עסקה של מעבר חד ונקי לעולם הבא בתמורה לביצוע מיידי - אני אקח את זה בשתי ידי. אני מרגישה מאוד רע לגבי האנשים שהשורות הללו מכאיבות להם, ובמיוחד מי שנמצא בחו"ל ואולי ירגיש חוסר אונים נוכח המרחק, ואני מצטערת על כך.
בעיצומו של התקף הבכי התגעגעתי פתאום לחיבוק של פנחס. פנחס הוא הבחור היחיד שהבין והכיר אותי עד לעמקי נשמתי, והנוכחות שלו היתה כמו תחבושת על לבי. ולמרות כל החרא שאכלתי ממנו (ואולי בגלל?) תמיד הייתה לי תחושה שההיכרות שלנו לא הייתה מקרית. שבאיזשהו אופן אנחנו נועדנו אחת לשני.
הייתי אמורה לכתוב פוסט נחמד על אמסטרדם עם תמונות, אבל זה מה שיצא. אל תכעסו, גם ככה המצב מספיק נאחס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
