"את לא באמת
מחפשת זוגיות, נכון?", "לא יודעת. אני לא "מחפשת" כלום.
כשמחפשים ממילא לא מוצאים, לא?", "יש בזה משהו" הוא מחייך אלי
בעיניים הכחולות שלו וממשיך להיות שרוע על הספה מולי, מנתח אותי באבחנות מדויקות
עד כדי כך שאני צריכה להתאמץ כדי להמשיך ולשמור על חזות קולית. חזות שלא ממש עובדת
עליו, כי הוא ממשיך ואומר שאני הדבר הכי יפה ורגיש בו נתקל מזה זמן, ושאחרי
שבועיים איתו תצא לאור האישה הכמהה להקים משפחה שמתחבאת בתוכי. קצת אחר כך אני
אומרת שאני זזה, כי כבר מאוחר (לילי שישי, 22:00) ומיצי מחכה לי בבית, אבל הוא
אומר שאין מצב, כורע למרגלותיי, חולץ את הסנדל הימני שלי ומכניס לפה את
הבהונות שלי. "הלו, מה נהיה. אני הולכת" כולה באתי לשעה קלה על קפה, וגם
זה רק בגלל שהוא לא הרפה עד שהסכמתי. לא היו, ועדיין אין לי, שום כוונות מעבר לכך.
אבל הוא לא נבהל, מחייך את החיוך הממיס שלו, ואומר שהוא מודע לכך שהתפקיד שלו זה
לחזר והוא עושה את זה בכיף. "תירגעי. תשעני אחורה" הוא ממשיך "את
לא צריכה לעשות כלום. רק אל תתנגדי". כמה שעות מאוחר לכן, מתמידה בסירובי
להישאר ללילה (מזל שיש לי תירוץ ושמו מיצי), הוא מחזיק אותי דקות ארוכות ליד הדלת,
טומן את הפנים בתוך השיער שלי ואומר שאלמלא מיצי הוא בחיים לא היה נותן לי ללכת.
הוא אומר שאני
הבחורה המושלמת. שאני יפה וכוסית-על וחכמה, ושהעובדה שניהל איתי שיחה מרתקת לאורך
שעתיים מצביעה, בעיניו, על כך שהוא יכול להישאר איתי לעד. הוא בטוח שכל
הבחורים בעיר נופלים לרגלי, ושאני עומדת ומסמנת "וי" על מי שמתחשק לי
אבל לא באמת מכניסה מי מהם לחיים שלי. אחרי שעה קלה של שיחה הוא חשף בפני לפרטי
פרטים את אורח החיים יוצא הדופן שלו, ואני, בתמורה, לא סיפרתי על עצמי כמעט כלום. לא
רציתי להגיד לו שאני דיכאונית, שאני מבלה את מירב זמני עם האף בתוך האדמה. לא
רציתי לספר לו על הכדורים, ועל לילות ארוכים של בכי והתמודדות יומיומית עם חוסר
רצון לחיים. למען האמת לא רציתי לספר לו כלום, אבל הוא התקיל אותי בשאלה בלתי
צפויה וחשף את טיב הקשר שלי עם ההורים, מה שכיסה את העיניים שלו בדוק של עצבות ("את מאוד אוהבת את
ההורים שלך. זה כאב חזק אצלך, רואים מיד איך הגוף שלך מגיב כשהנושא עולה".) אתמול
הוא רצה שניפגש כבר בשעות הערב המוקדמות, אבל אני אמרתי שאני עובדת ושנקבע לאמצע
השבוע, ובחצות, רגע אחרי שאמרתי שאני הולכת לישון, בחנתי את מידת המוכנות שלו
ושאלתי אם הוא בא. ברור שהוא הגיע.
בערב,
כשהוא התקשר ורצה לקבוע, אני ניסיתי למסמס את כל העניין היות שברור שהוא מתאווה
להקים משפחה ואני לא. "מה, כשאמרת אתמול שלום התכוונת שזה סופי?
שאת לא מעוניינת לחזור?" הוא שאל קצת בהפתעה, ואני אמרתי שזה יותר מורכב,
ושבגדול אני לא רוצה לבזבז את זמנו. הוא ענה שזה לא מטריד אותו, שהוא סומך על
היכולות שלו למצוא את הדרך המתאימה, ושהוא מוכן לחזר אחרי ומוכן לעשות הכל, אלא
שהגבול בין חיזור להטרדה הוא דק מאוד, ואין לו רצון לעבור אותו. "רק תגידי
שאת מוכנה שנהיה בקשר, שאת פתוחה לקבל את הנוכחות שלי. מעבר לכך אני לא מבקש
כלום." ואני אמרתי כן.
עכשיו
אני רק צריכה לשמור שהוא לא יתנגש לי עם הבחור שהכרתי בתחילת השבוע. J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
