עצמאית בשטח

מוקדש באהבה לחברה שלי - לנוריקו-סאן.

בסיום לימודי התואר הראשון, הוזמנתי לראיון קבלה לתפקיד במשרד החוץ. הבחורה שהתקשרה אלי אמרה שאותרתי כמתאימה (?) ואני מוזמנת להגיע לפגישת היכרות ראשונה. ולא. היא לא יכולה להגיד לי איך אותרתי ולמה. אמרתי לה שאני לא הטיפוס של משרד החוץ ובכלל – שאני לא מסתדרת עם ממסד ומסגרות ממלכתיות, אבל היא התעקשה ובסוף יצא שאני ויתרתי.

בבניין המשרדים הגבוה הושיבו אותי, לאחר חיטוט מסיבי בתיק ובגוף, לחכות בחדר קבלה מדכא ואטום. כבר רציתי להסתובב ולברוח משם כשהגיעה המראיינת והזמינה אותי לבוא אחריה לחדרון-קטנטון-פצפון. היא שאלה אותי כל מיני שאלות אינפורמטיביות ומשעממות שחזרו על עצמן בסבב פחות או יותר קבוע (לְמה זה טוב?), עד שנמאס לי וביקשתי ממנה להקשיב לי לרגע ואמרתי שאני מתנצלת אבל ברשותה - אני רוצה ללכת. היא שאלה אם אני לא רוצה לשמוע איזה הצעה מעניינת יש לה בשבילי ואני אמרתי – תאמיני לי, אֲת לא רוצה אותי אצלך. למה? היא שואלת, ואני מסבירה לה שאני לא טובה בדברים כאלו, שקשה לי לסור למרות, ושבכלל – אני לא מאמינה במוסדות ו"מדינה". שאני טיפוס אימפולסיבי עם פתיל קצר ולא מסוגלת לתפקד בתוך מסגרת נוקשה, מוכתבת. "אני יודעת שאני נראית לך כמו ילדה קטנה" אמרתי לה והיא חייכה חיוך קטן "אבל אני הולכת בדרך שלי ותמיד עושה ההיפך ממה שמצפים ממני". היא שאלה מה אני מתכוונת לעשות בחיים ואני סיפרתי לה על הלימודים שלי ועל ההתרגשות האוחזת בי כשאני חושבת על העניין המקצועי הצפוי לי. היא שאלה אם אני חושבת שאהיה טובה בזה ואני עניתי לה בביטחון מוחלט שכן. "איך אֲת יודעת? הרי רק סיימת ללמוד ואפילו לא מצאת עדיין עבודה", "אני מרגישה" אמרתי לה.

עכשיו החיוך שלה כבר היה גדול. 

לא יודעת למה אבל היא אומרת שאני מוצאת חן בעיניה, ומבקשת שאחשוב פעם נוספת להצטרף לשורותיהם, ואני עונה לה ש- תודה וסליחה ושאני קצת ממהרת כי אני בדרך לראיון עבודה, ותוך חצי שעה כבר הייתי במשרד אחר, צבעוני ושטוף אור. אף אחד לא חיטט לי בתיק או בבגדים, ובעלי המשרד (גבר ואישה) שאלו אותי לגבי הידע והיכולות שלי. "ואיך את יודעת שתתאימי לנו?" שאל אותי בעל המשרד "הרי ההתמקצעות נעשית בתואר השני, ואת רק סיימת את הראשון" "אני מרגישה" אמרתי לו "אני מרגישה שזה מיועד עבורי, אני פשוט יודעת שאהיה טובה בזה". הם הסתכלו אחד על השנייה והסתירו חיוך קטן, ובסוף אמרו שעוד יחזרו אלי. ובאמת אחרי כמה ימים הם התקשרו והזמינו אותי להצטרף לעבודה במשרד ואני הייתי מאושרת.

עברו מאז 9 שנים.

טוב לי במקצוע שלי ואני אוהבת את העבודה שלי. בתחילת הדרך הייתי רגישה יותר לאופן מימוש ההמלצות שלי, אוכלת את הלב על פרויקטים שלא יצאו לפועל, מתייסרת על החלטות ששונו כ"הוראה מלמעלה", מסתכלת בעיניים כלות על השתלטות בעלי המאה והשררה.

היום כבר הרבה פחות.

עדיין אכפת לי וכואב לי פה שם (ביום שיפסיק לחלוטין להפריע לי - אדע שהגיעה העת לפרוש), אבל לא במינונים של פעם. השלמתי עם העובדה שתחת אחריותי נמצא רק הייעוץ החיצוני, ההמלצה לגבי דרך הפעולה. המימוש לא בידיי - בשביל זה יש מערכת שונה לחלוטין, שאני לא חלק ממנה וגם לא רוצה להיות. אז נכון שאני מקטרת על המשכורת ועל התנאים, אבל בשורה התחתונה – לא הייתי רוצה להיות במקום אחר. טוב ומעניין לי איפה שאני.

ומה יהיה ביום שיפסיק להיות מעניין? כשאני אתעייף, ארגיש שזה לא המקום שלי, שאני לא מתפקדת, לא מספקת/מסופקת?

ייקח לי זמן, אני אהפוך בדעתי לכאן ולכאן (ככה לזרוק קריירה והישגים של שנים?), אבל ברור לי שבסוף אעזוב ואלך למקום אחר.

כי איך אפשר לחיות בלי כל זה? בלי ההתרגשות איתה נכנסים בבוקר למשרד, מדליקים את המחשב בציפייה למצוא מיילים מעניינים, מעדכנים את יומן הפגישות ורואים ששוב צריך לקום ב 4:30 בבוקר ולחזור לקראת חצות אבל יודעים שזה יהיה אחלה-של-יום-מעניין. בלי סעורי המוחות, להטוטי הסטטיסטיקה והחישובים המורכבים, המאמץ להתאים לכל קליינט ופרויקט את ה"חליפה" שנתפרת רק עבורו, הפקת דו"חות מקוריים בהם מפורטים בשפה פשוטה רעיונות מתחכמים.  

אני לא אהיה מסוגלת.

המחשבה שיום אחד אני והמקצוע שלי נאלץ להיפרד – אם מרצון ואם בלית ברירה – מפחידה אותי מאוד. אני חוששת שזה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות (אין לי שמץ של מושג איך אצליח להתפרנס שלא בדרך זו) ואני יודעת בוודאות שזו הבחירה הכי נכונה שעשיתי בחיי וגם ההצלחה היחידה שלי.

אבל אם לא תהיה לי ברירה – אני אתמודד, הרי לא ייתכן שבגיל 40 נשלים עם אובדן עניין ואתגר בחיים.

הרי כל החיים עוד לפנינו.