עצמאית בשטח

ליל שישי

"אין כמו פיצה ובירה."

"ברור. זה האוכל הכי טוב בעולם."

המזגן מקולקל, ולמרות שכבר אחרי חצות המאוורר לא מצליח להתגבר על החום והלחות שהצטברו בדירה במשך היום. את הטלוויזיה הוא כיוון על ערוץ שמשדר קליפים משנות ה- 80 ואמר שככה יחזיר אותי אחורה בזמן. שנינו נוטפי זיעה וסתורי שיער, מתמרנים בין שולחן עמוס בקבוקים ריקים, קרטון פעור פה וספה שקצת קטנה על ה 1.80 שלו. הוא שרירי וטעים ומלא אנרגיות כמו שרק מישהו בן 27 יכול להיות, ובשעות הקטנות של הלילה, כשאני מקלפת את המצעים הרטובים מהמיטה, אני מקווה שלא אשמע ממנו יותר לעולם.

התקשר הבוקר. שאל אם נשאר מהפיצה ואמר שאשמור לו כמה חתיכות. מצד אחד הוא ילד, ומצד שני מדבר אלי במן פקודות יבשות כאלה שהופכות את הברכיים שלי לג'לי.   

אמצע השבוע

"אז איך זה שאחת כמוך עוד פנויה?"

"לא יודעת. כנראה שאני לא טיפוס של מסגרת קבועה."

"אולי לא ניסית?"

"דווקא כן. אבל איכשהו תמיד אני חוזרת ללקט איזה ממתק מזדמן. למרות שעכשיו החלטתי להפסיק עם זה."

"אז מה? מהיום רק בייגלה?"

"כנראה שלא. בשורה תחתונה אני בחורה של ממתקים."

הוא בגיל שלי בערך (צעיר ב 3 או 4 שנים), וההיכרות איתו חיזקה את מה שתמיד ידעתי – אני צריכה להתמקד בבני גילי. יש הרבה נושאים משותפים, התקשורת טבעית, הם קולטים אותי מהר, ותכל'ס גם גורמים לריגושים הכי טובים.

אז מה עכשיו? לא יודעת. זורמת. יש רשימת ממתינים, אני מניחה שבמוקדם או במאוחר אבדוק את כולם, ואז יקרה אחד משתיים – מיחזור או היווצרות רשימה חדשה. יש גם את האופציה שיגיע האחד שיגרום לי לשכוח מכל השאר, אבל האמת שאני לא בונה על זה. אני בחורה של ממתקים, ואולי מה שנשאר זה רק להשלים עם זה.