עצמאית בשטח

רציתי להתחיל את הנסיעה שלי לברלין בקו 5, כמו נחום גוטמן, אבל בגלל שיצאתי מהבית נורא מאוחר לקחתי ספיישל לעזריאלי ושם עליתי לרכבת לנתב"ג. הקופאית מכרה לי בטעות כרטיס לנתניה (מי בכלל נוסע לנתניה??) והייתי צריכה לחזור ולתגבר אותו כדי שיהיה תקף לנתב"ג, ואולי זה היה רמז לנסיעה כולה שמאתה ואילך תתאפיין בקשיי ניווט.

בביקורים האחרונים שלי בנתב"ג הלכתי כמו עז עיוורת אחרי בעלי היקר, אז הפעם, כשהייתי לבד, לא פיספסתי שום טעות אפשרית בדרך למטוס. קודם עמדתי בבדיקה הבטחונית הלא נכונה, אח"כ הלכתי לצ'ק אין שלא במסלול התיקני, ובשל כך הוחזרתי אחר כבוד לבדיקה חוזרת. בצ'ק אין הצלחתי לעמוד אחרי משפחה בת 5 מבוגרים + ילדה + תינוקת מה שגרם לבחורה בדלפק קשיים בטיפול אשר ארך כמעט 20 דק' ולא הניב יותר מדי תוצאות (שלחה אותם לשער בלי מקומות). בנוסף, זה היה הדלפק הקיצוני שלידו יש דלפק בו מטפלים בילדים שנוסעים ללא ליווי. לדלפק הזה הגיע זוג צרפתי עם ילדה הלוקה בפיגור שכלי (בת 12 נראה לי) שלא הפסיקה לשחרר לחלל מיני צרחות/נהמות/צעקות. היה דיסקו. מה שכן, באותו דלפק טיפלו גם בנוסעת-של-כבוד-על-4 שכמובן מיד צילמתי אותה (תמונות יצורפו בהזדמנות).

לאחר גיחה קצאה לדיוטי פרי צעדתי לעבר השער הלא-נכון, וכשהצלחתי לבסוף להגיע לשער הרלוונטי זכיתי למבטי כבוד משאר הנוסעים, כאשר התברר שאני הנוסעת היחידה על המטוס שהספיקו לתפוס אותה עוד בבית ולהודיע לה על עיכוב של 3 שעות בטיסה :-)

בטיסה עצמה ישבתי ליד זוג שקט ונחמד (בערך בגיל שלי), ומאחורי ישבו אבא-אמא-ילד בן 10 (בערך) ש 4 שעות רצוף לא סתם את הפה :-(

חוץ מזה היה לי מאוד מוזר לאכול בלי בעלי, וגם לא היה לי למי לתת את קופסת החומוס (לא אוהבת) ואת הבראוניז (בלית ברירה אכלתי), ועל מי להפיל את גניבת הכלים אותם נאלצתי להסליק לתיק שלי לגמרי בכוחות עצמי.

דווקא בטרמינל הנאצי לא היתה לי שום בעיה. את תחנת הרכבת מצאתי בקלות (הוראות באדיבות הדרקון), כרטיס לא הצלחתי להוציא מהמכונה אז ביקשתי ממישהו שיוציא לי, ורק כשהתיישבתי בקרון קיבלתי את הרושם העז שאני לא במקום הנכון והתחלתי לסמס לדרקון בהיסטריה. לא עונה. התקשרתי - כן עונה (אמר שהסמס'ים לא הגיעו). התחיל ויכוח קצר בו הוא אומר שאני נוסעת בכיוון הנכון ואני מתעקשת שלא, ובסוף הרכבת התחילה לנסוע והסתבר שהיא באמת בכיוון הנכון. באורח פלא ירדתי בתחנה הנכונה ואפילו מצאתי את הרכבת להמשך הנסיעה אלא שאז עלה בדעתי שאף אחד לא ניקב את הכרטיס שלי וגם לא ידעתי אם המעבר בין הרציפים דורש כרטיס חדש או לא (כי אלו היו 2 תחנות שונות לחלוטין), בעודי עומדת וחוככת מה לעשות הרגשתי אצבעות מרפרפות לי על העורף, ורגע לפני ששבקתי חיים מרוב פחד שמעתי את הקול של הדרקון "הלו, בוביק".  

המשך יבוא.

שאלתי את הדרקון מה הוא עושה כאן, הרי קבענו להיפגש בתחנה הבאה בה הייתי אמורה לרדת, והוא אמר שהיה באזור לצורך קניות. אז כמובן שמיד שאלתי "ואיפה הקניות?" והוא אמר "בכיס שלי". למה רק אצלי זה תמיד נגמר בשקיות גדושות? :-(