"אז מה מביא
אותך אלי אחרי שנה שלמה שלא נפגשנו"?
"שנה? מה פתאום
שנה? לדעתי הייתי כאן לפני כמה חודשים."
"אוקטובר
2008" הוא מדפדף ביומן "זכרתי שעברה בערך שנה."
"וואלה שנה.
איך שהזמן טס. בכל מקרה, הגעתי לכאן היום מאוד נחושה בדעתי."
"להפסיק?"
"איך
ידעת?"
"לְמה עוד את יכולה להיות נחושה
חוץ מלהפסיק?" הוא צוחק.
הוא נותן לי מרשם
חדש, ומסביר איך לרדת בכמויות עד להפסקה מוחלטת, ואני מקפלת ומכניסה לתיק, ורגע
לפני שאני יוצאת אני שואלת אם אוכל להתקשר אליו שוב בעתיד, אם יעלה הצורך, למרות
שהוא כבר לא יהיה הרופא שלי. "בוודאי" הוא אומר "את תמיד
יכולה להתקשר אלי".
הרופא אמר שאני
בטיפול אצלו כבר יותר מ 4 שנים, ממאי 2005, ואני התפלאתי כי 4 שנים זה המון זמן,
ולא מסתדר עם התחושה הקבועה שלי שרק לפני רגע התחלתי ועוד לא ממש התרגלתי לנוכחות הקבועה
של הכדורים בחיי. "4 שנים" חשבתי לעצמי כשיצאתי ממנו "4 שנים ובעצם
שום דבר בחיים שלי לא השתנה". רגע אחרי זה התחלתי לדפדף אחורה בראש, וראיתי
שהמון דברים השתנו בתקופה הזו, ושאני בעצם כמעט לא אותו בנאדם: התחלתי להיות
עצמאית, כושר ההשתכרות שלי הכפיל (כמעט) את עצמו, הכרתי המון אנשים חדשים שנהפכו
לחברים קרובים – בעבודה ובחיים בכלל, עשיתי 2 סשנים של שיפוץ בבית, נסעתי 3 פעמים
לחו"ל ואפילו יישרתי (בערך) הדורים עם ההורים שלי. אז למה המחשבה הראשונית
שלי היתה שהכל בעצם אותו דבר, ששום דבר לא השתנה, שלא לומר השתפר? למה אני תמיד
כ"כ שלילית? למה אני מתעלמת מהחצי המלא של החיים?
משימה
לשנה החדשה: להרכיב משקפיים ורודים.
*הכותרת היא השריד
היחיד לפוסט שהתכוונתי לכתוב על המסיבה של הדאנג'ן במוצאי החג. בסוף יצא משהו אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
