עצמאית בשטח

הפעם הראשונה שראיתי את מיכאל הייתה בסוף 1986, בדיוק בתקופה הזו לפני 18 שנה.

מיכאל היה חבר של מ', שבדיוק אז הפך להיות החבר שלי, וביחד עם י' החכם וח' החתיך הם היו רביעייה של החברים-הכי-טובים. כולנו היינו בעיצומו של השירות הצבאי, ובסופי השבוע החופשיים שלנו היינו מתקבצים יחד בדירה הקטנה של מ', שהייתה בסיס היציאה לבילויים הקבועים – הם, אני, ש' היפה החברה-של-ח' וא' החברה-של-י' שהייתה ה"יוקו אונו" המקומית. למיכאל היו בדיוק כל מיני "בלאגנים", ויציאות הביתה לא נכללו בסדר היום שלו, אבל מ', שהיה קרוב אליו במיוחד, הירבה להזכיר אותו ואמר ש"היציאה לבילוי בלי מיכה זה לא אותו דבר. כשתכירי אותו - תראי".

ובאמת, ביום שישי אחד חורפי וגשום כשישבנו כולנו בדירה עם קפה ותקליטים, נשמעה דפיקה בדלת. מישהו נכנס, אמר שלום לכולם, התקרב אלי והושיט לי יד "אני מיכה, נעים מאוד" ואני בבת אחת נכבשתי בקסמו.

"המלאך מיכאל" קראתי לו מאוחר יותר, והוא היה קורא לי "שולְקי". בנסיעות לפאב הקבוע הוא תמיד ישב באוטו מאחורה, לידי, ואמר שהוא ישמור עלי כי אני עשויה מחרסינה עדינה, ומ', שנהג ברכב, כיוון את המראה כך שיראה אותנו והיה זורק מידי פעם איזה "הלו, מיכה, בלי ידיים לכיוון של החברה שלי".

אבל למיכה, וגם לי, לא היה אכפת. מהרגע שהכרנו דבקנו האחד בשניה, וכשהחבורה הייתה מתאספת תמיד ישבנו קצת בצד, מנהלים בנינו שיחה שקטה, מהורהרת. מיכה שאל אותי למה כשאנחנו בפאב וכולם מדברים ביחד, שרים וצוחקים אני הרבה פעמים מתרכזת בוודקה שלי ולא מוציאה מילה, ואני עניתי לו ש"אם אין לי משהו חשוב להגיד, אני מעדיפה את השתיקה". מיכה מזיז לי את השערות של הפוני מהעיניים ("אֲת כזאת רצינית, שולְקי") ואומר שאני היצור הכי מיוחד שהוא אי פעם פגש, וש"אם פעם מישהו יפגע בך תקראי לי מיד. בחיים אני לא אסכים שיקרה לך משהו רע".

למיכה הייתה נשמה של אמן אמיתי. הוא צייר ופיסל ותפר בגדים ובישל בצורה מדהימה. הוא חי ביקום משלו בו המוזיקה שלטה והיו מלא צבעים וריחות וגירויים, והגוף שלו הגבוה והשרירי היה הבית של הנפש הכי רגישה בעולם. את השירות הצבאי הוא התחיל במג"ב, אבל כמה חודשים הספיקו לו והוא נפלט משם לתפקיד של ג'ובניק, מה שאיפשר לו להעביר את רוב זמנו בבית של ההורים, עסוק באומנות שלו ו- כן, בלהסתבך פה ושם עם כלא צבאי וסמים. הרבה שנים עברו מאז, ומיכה הספיק להתחתן (עם בחורה נהדרת), להוליד ילדה, להסתבך בפלילים, להתגרש, להפוך לנרקומן ולהתדרדר עמוק-עמוק לתוך סחי וצחנה, בלי יכולת לעלות בחזרה.

הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני 4 שנים, ביומולדת של ג' (שהיא בת זוגו של מ' וחברה יקרה שלי). בזמן זה הוא כבר היה בעיצומה של ההתדרדרות אבל עדיין שמר על קשר כלשהו עם החבר'ה, ואני – שלא ראיתי אותו כבר שנים שמחתי במיוחד לקראתו. "מיכאל" אמרתי לו "מה שלומך, מה קורה איתך?" והוא הסתכל עלי מבעד לעשן הסיגריה הקבועה ואמר "שולה, שנים שלא ראיתי אותך". העיניים שלו היו כבויות וכבדות, אבל בחיוך שהוא התאמץ להעלות הציץ לרגע המלאך שהכרתי בסוף שנות ה 80. ג' עדכנה אותי עוד קודם שהוא חזק בסמים ובעיות, ושאם הוא יגיע בכלל תשמרי ממנו מרחק, כי "הוא כבר מזמן לא המיכה החמוד שלך".

וכשמתחיל החורף אני נזכרת במיכאל, המלאך המיוסר שלי.

מיכה שאהב חורף, ואת ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס שאת דמותו הנציח בכישרון רב בפוסטר ענקי שהיה תלוי מעל המיטה שלו. מיכה שהיה מבשל לנו בערב שבת ממולאים במטבח הקטן ואח"כ היינו יוצאים כולנו לפאב, שם הוא ידע בע"פ את כל השירים, הכיר את כל המשקאות והיה הראשון מכל החבורה שגילגל ג'וינטים מושלמים. מיכה הוא בחור מיוחד במינו שלא הצליח להתמודד עם החיים וקשיי היומיום. הוא היה אומר לי "מה שאת צריכה תמיד תבואי אלי, אֲת החברה המיוחדת שלי", אבל הוא בעצמו מעולם לא הסכים לקבל עזרה.

דמעות של מלאכים,

מדוע הם בוכים המלאכים?

אולי בגלל שזה לא קל להיות מלאך,

בעולם עצוב כל כך.

(מילים: דן מינסטר, לחן: יוני רכטר)