עצמאית בשטח

הכלב שלי אוהב פינות זיכרון.

הוא מתקרב לערוגה הקטנה שברחוב קינג ג'ורג' מול בית המרקחת שור-טבצ'ניק, מרחרח את עמודי הברזל ואת השרשרת המתוחה בניהם, מרים רגל ומשתין על העמוד הפינתי. אח"כ הוא תוקע את האף שלו ברגבי האדמה ובתוך הצמחייה הירוקה, מתעטש בחוזקה ויוצא משם בקפיצה קלה. משם אנחנו הולכים לכיוון צפון, ובגל-עד הקטן שהוצב בדיזינגוף לזכר הרוגי קו 5 הוא עוצר לביקור נוסף. הכלב שלי קטן ונמוך, אז הוא לא יכול לראות את השמות שחרוטים על החלק העליון, הוא רק מרים רגל קלה ומשאיר על העמוד חותמת רטובה.

אנחנו מסתובבים בין מצבות הזיכרון שבשכונה – בגינת השוטר בפינת טשרניחובסקי וליד הלוח עליו חקוקים שמות הרוגי הפצצות מלה"ע השנייה בקצה הצפון-מערבי של שד' בן ציון. בשבתות אנחנו מרחיקים עד לעמוד הזיכרון שבדולפינריום ומשם עולים צפונה על קו המים, ועוצרים לביקור חטוף מול המצבה לזכר אלטלנה. 

"מיצי" אני אומרת לו (זה לא השם הרשמי שלו, אבל ככה אני קוראת לו כשזה רק שנינו לבד) "זה לא יפה, מיצי, זה ממש לא מכובד. אם נורא חשובה לך המחווה הזו, אני אראה לך איפה לעשות אותה". ואז אני לוקחת אותו לגדר האבן הנמוכה שבפינת הרחוב שלי שם נפגשתי לראשונה עם ד', ואח"כ גם לספסל בגינת מאיר עליו נפרדנו. אני מראה לו את הדלת של הבית מרקחת ("מכבי" בקינג ג'ורג') בו מצאתי עצמי רוכשת, ויותר מפעם אחת, ערכה לבדיקת הריון ואת הסניף בבלפור לשם באתי ברגלים רועדות להקיז קצת דם כדי לבדוק אם יש לי איידס (לא היה). לסניף הבנק שבפינה, שם ביקשתי מהפקיד שיסביר לי במילים פשוטות, למה אני משלמת על החזרי המשכנתא פי שתיים מהערכה הראשונית שניתנה לי, ולחלונות הראוה שם נמס המוח שלי באופן סופי.

"אמא" מסתכל עלי מיצי בעיניי הדבש היפות שלו (אני לא באמת אמא שלו, אבל אנחנו מעמידים פנים שכן) "מה אֲת רוצה? מה אֲת מבלבלת במוח? למה אֲת מתייסרת כל הזמן בזיכרונות? תרימי את הראש, תחיי את הרגע, תראי כמה שיכול להיות לך טוב. ואני, אם-לא אכפת לך, אמשיך לכבד בהרמת רגל רק זכרם של אנשים שכבר אין להם את האפשרות הזו".

מיצי שלי לא חכם במיוחד, אבל אני אוהבת אותו נורא וגם הוא אותי.

ובתקופות של דיכאון מיצי הוא זה שנותן לי כוח להמשיך, וזאת למרות שאפילו הוא לא טורח להשתין לכיוון שלי.

לפני חודש בערך יצאתי מדיכאון והנה הבא כבר מתחיל לזחול לכיווני.

אני מרגישה את זה בעצמות.