עצמאית בשטח

ביום שישי בבוקר דווקא היה נדמה שהולך להיות אחלה סופ"ש, ואני קמתי מלאת מרץ והלכתי לחדרכושר אפילו שקיבלתי (באופן פרדוקסלי ככל שאני צוברת פז"מ כך אני פחות ופחות מסתדרת עם הזוועה החודשית הנ"ל), וכשיצאתי משם היה איזשהו ניסיון לארגן קפה בשמש החורפית, רק מה לעשות שבעלי היקר החליט פתאום להיות פעיל חברתי וכך נגוזו להם הקפה ועוגת הגזר, ואני הלכתי הביתה ושנ"צתי, ועבדתי עד מאוחר בלילה ובסביבות 23:30 חשבתי לחטוף תנומה של שעה-שעתיים ולצאת לברזילי, רק איך ששמתי את הראש במיטה נהייתה לי תחושה משונה והיה לי ברור שאת הברזילי אני כבר לא אראה היום. כשקמתי בבוקר המצב רק החריף, וכדי לעשות סיפור-ארוך-קצר אומר רק שב 24 השעות הבאות היה ניתן למצוא אותי באחד מ- 2 מצבי הצבירה הבאים: א. עם ראש בתוך האסלה. ב. רובצת על הספה כשלהק ציפורים חג סביב ראשי. היה דיסקו.

הבוקר התעוררתי, כמובן, במצב משופר. התיישבתי ליד המחשב וטחנתי שעות עבודה על חשבון כל מה שלא עשיתי אתמול. מיצי המנוול הציק לי כל הזמן, אז בין לבין ירדתי איתו איזה 800 פעם עד שהוא התעייף והלך לישון צהרים (אני לא. עבדתי). ועכשיו אני חייבת להמשיך לעבוד כי אין לי מושג באיזה מצב אתעורר מחר בבוקר, אם בכלל.

זה לא שאי אפשר להיות חולים, אפשר. רק שזו פעם שלישית(!) בחודש האחרון(!!)

אני רוצה לנצל במה זו כדי להביע מחאה נמרצת על כך שעזרא, שלפי כל הסממנים אמור להיות גבר צעיר, כריזמתי, קשוח וחסר רגשות, מתנהג לאחרונה שלא בהתאם למשבצת בה תייקתי אותו. אני עונה בקצרה לסמס'ים המתגעגעים שלו (מישהו צריך לשמור על פאסון, לא?), אבל כשאני בדרך לירושלים אני מדפדפת אחורה בהודעות הנכנסות ונהיה לי חם בלב.

לא יודעת מה זה, אבל זה כ"כ חמוד שלא הייתי מסוגלת להשאיר אותו בחנות:

וזה ספל כבשה:

וזה מיצי. ישתבח שמו: