עצמאית בשטח

ב 12.12.2003 פתחתי את הבלוג.

לסטטיסטיקה הרשמית אין ממש משמעות (כמה פוסטים? 80 ומשהו, כמה מנויים? 30 ומשהו, כמה כניסות? כרגע 0), והחסויה – תישאר כזו (מעבר למה שנחשף ממילא).

אז מה בכל זאת אני יכולה להגיד אחרי שנה?

שמעניין לי להיות כאן, וזו גם הסיבה שאני נשארת.

איזה פוסט שלי אני הכי אוהבת?

לא יכולה להצביע על אחד (כולם היו בני), אבל יכולה להגיד שהתחושה של הפוסט הזה קיימת אצלי בכל רגע נתון ואולי בגלל זה יש לי אליו חיבה מיוחדת. 

איזה פוסט כתוב הכי טוב בעיני?

כמעט בלתי אפשרי לבחור, אבל בכל זאת. בגלל השילוב של אופן העברת המידע ("הסיפור"), היותו תולדה ישירה של הבלוג, דילוג בין וירטואליה-מציאות, רמזים שהוצפנו והתפתחויות שחלו בגינו. כל זה יצר משהו שהוא מעבר לעוד תיעוד ביומן, סוג של ריאלטי בשידור חי.  

הרהורי חרטה?

מצטערת שמיהרתי לפסול אפשרות של קשר עם הבחור הזה. קלטתי את זה אחרי כמה חודשים וחשבתי להתקשר אליו (מה יש לי להפסיד?), אבל אז גיליתי שמחקתי אותו מהזיכרון (של הטלפון) וויתרתי סופית. מצד שני, אם באמת היינו ביחד הייתי מחמיצה את כל האחרים שנקרו בדרכי מאז ורק מלחשוב על זה כואב לי בצד שמאל של החזה. מצד שלישי, הוא בטח היה זורק אותי אחרי כמה זמן, כך שייתכן שהייתי מספיקה גם וגם. אז לסיכום – אני הפסדתי, כרגיל.

פרובוקציות? אני?

התמונה הראשונה שובצה, בלי יותר מידי התלבטויות, כחלק בלתי נפרד מפוסט בנושא (אני הרי לא מחדשת כלום לקוראים שמספרם אינו רב ממילא, ומעבר לזה – זו אמנות. ואומנות זה קדוש). מה שלא העליתי בדעתי זה שתבוא שרית פרקול, תבקש (ותקבל) רשות לכתוב עלי ותשבץ את התמונה בראש הכתבה.

קיבלתי חום.

וגם מעל ל- 4,000 כניסות בשבוע אחד.

ואת סמי, כמובן.

ונשארתי בחיים. אלוהים (או מי-שזה-לא-יהיה) כנראה ריחם עלי, כי כשהיא פירסמה בערב ראש השנה (ללא יידוע מראש) סיכום שנתי לסדרת הכתבות על הבלוגרים + הפניה לפוסט אחרון, זה היה יומיים לפני פוסט ברכת השנה טובה.

לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אם הסדר היה הפוך.

אז בינתיים אני עוד כאן, לא יודעת עד מתי ומקווה שהעזיבה (שתגיע, מן הסתם) לא תהיה מהסיבות הלא-נכונות.

"שש בש?" שואל אותי הכרוב

"יאללה, בסדר"

יותר מאוחר:

2 משחקים, 4 : 0 לטובתי (ניצחתי בשני מַרְסים).

אני: תזכיר לי, מה היו המילים המדויקות שלך? "מתארגן ומגיע לקרוע אותך (בשש בש)"?

הכרוב: זו לא חוכמה. את משחקת משחק סגור, לא לוקחת סיכונים. מעכשיו גם אני אשחק ככה ונראה. חוץ מזה שכל הזמן יש לך מזל עם הקוביות.

אז במשחק השלישי באמת הלך לו יותר טוב.

הוא הפסיד, אבל לא במָרְס.

גם זה שהפסיד לפניו אמר ש"זה לא פייר, את פחדנית, לא לוקחת סיכונים" ו"כל הזמן יוצאים לך דבלים". תבינו - בשש בש, כמו בחיים, אנחנו נותנים לדרך את הכבוד שלה. אבל מה שבאמת חשוב, מה שבסופו של דבר קובע - זו התוצאה, השורה התחתונה. ואני? עם כל החברים/ות והחוויות ורגעי האושר הקטנים שהיו לי בשנה האחרונה (כאן, ולא כאן, ובכלל) – בשורה התחתונה אני עדיין ספוגת עצבות.

זה המצב.

אם הייתי צריכה להמחיז את הפוסט הזה הייתי מצטלמת מהגב, יושבת על שפת הים, כשברקע הקול שלי מקריין את הטקסט. אח"כ הייתי נכנסת למים בהליכה איטית כשבשלב מסוים הייתה מתנתקת מהגוף שלי דמות זהה, שקופה למחצה, שהייתה מרחפת קצת ונוחתת בסופו של דבר על שובר הגלים, שם הייתה יושבת שלובת רגליים ומסתכלת על הדמות המקורית, שנשכבה בינתיים על הגב וצפה לה במים בפסיביות, גם אחרי שהפריים קופא והכתוביות רצות בצד.

זה המצב שלי כרגע. אני חיה במציאות רגועה ומתנהלת מכוח האינרציה. יש לי בת-דמות זהה שמסתכלת עלי כל הזמן, בוחנת את מעשיי, מעירה הערות, מוכיחה, נדה בראשה.

ולפעמים אני גם שומעת משהו, אבל לא בבירור. האוזניים שלי מלאות במים וכנראה שנוח לי ככה.

והרי שחקני השש בש אמרו את זה בצורה ברורה: פחדנית. לא לוקחת סיכונים. לא מעיזה.