עצמאית בשטח

קבענו ב"סילון", וכשהוא הגיע אני כבר הייתי אחרי הסתחבקות קלה עם המלצרית ועוד בחורה שיצאה החוצה לעשן, כך שהוא קיבל את הרושם (המוטעה) שאני קבועה במקום ומכירה את כולם. אחרי בירה אחת יצאנו משם ואני התכוונתי להגיד לילה טוב וללכת לישון, אבל איכשהו יצא ששעתיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מכורבלת איתו מתחת לפוך. בסיומה של שיחה ארוכה שנגעה בגורל, דיכאון, יחסי זוגיות, איפה-גדלת-מה-למדת וסיכום ממצה של תורת הקוונטים, הוא אמר שכשעמדנו מחוץ לבר עם הבירה והסיגריה נראיתי לו בחורה עצובה. עצובה ומרירה. ואני אמרתי שקשה לי לשמוע את זה, כי מרירות זו תכונה נוראית שלא הייתי רוצה לייחס לעצמי.  

אתמול הכרתי מישהו שיהיה לי ממש חבל אם לא אשמע ממנו שוב, ואני כותבת את זה כאן כי זה נדיר. הוא לא נופל לי בשום תבנית, הוא לא דומה לאחרים, לא הצלחתי לקלוט מה הוא חושב עלי וזה לא משהו שקורה לי. אני מאבדת שליטה וזה לא מוצא חן בעיני.