"המחלה עושה לך טוב" הוא אומר ומועך את בדל הג'וינט במאפרה שליד המחשב, מקרב את הכיסא שלי אליו במשיכה "נהיית כוסית פצצה, שלא לדבר על מה שהעישון עושה לך." אחר כך הוא מוביל אותי במסדרון, מסוחררת לגמרי, לחדר הישיבות, שם אני מתיישבת על אחד מהכיסאות עם הריפוד הכחול ומשעינה את הראש אחורה. השיער מתפתל לי על הגב קווצות קווצות לפי הקצב של הקולות שמהדהדים לי בראש, החדר מתכסה בגוונים של סגול מעושן ואני נוזלת לאט לאט מהכיסא לריצפה בזמן שהוא מקלף ממני את הגרביונים ומלחך אותי עם הלשון המחוספסת שלו.
אנחנו תמיד נסחפים לשיחה על עוולות העולם הקפיטליסטי בתוכו אנו חיים, ועל כך שחולדאי מוכר את העיר ואיך לא הצלחנו להביא את דב חנין. ותמיד, אבל תמיד, כשאני באמצע השלב המסכם של הטיעון המנצח אליו הובלתי בלי מאמץ, נשרפים לי כמה חיבורים בראש ואני עוצרת לרגע, מעבירה יד על המצח ואומרת לו "תזכיר לי על מה דיברנו..?".
"את לא מבינה כמה אני אוהב את העיר הזו" הוא אומר כשאנחנו יוצאים מהמעלית בבניין המשרדים והולכים לכיוון הרכב שלו "ואיך שכואב לי בבטן בסוף היום כשבמקום לפנות ימינה אני צריך לקחת שמאלה ולעבור לצד המזרחי של האיילון. אבל אין לי ברירה, העיר הזו לא נותנת אופצית מגורים שפויה למשפחות צעירות." דווקא מבינה, ושמחה שאני לא במקום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
