יום ג', 21.12.2004, 9:30 בבוקר והאוטובוס עוצר בשורה הראשונה מול המחסום שיורד בצפצופים צורמים ומפריד בין שורת כלי הרכב לפסי הרכבת שחוצים את צפון העיר, עליהם תעבור בעוד רגע רכבת הפרברים בדרכה ממזרח למערב.
ואני, שהייתי מוטלת במושב שליד החלון בריפיון חושים כללי, הסתכלתי החוצה ופתאום ראיתי מולי את עצמי. עצמי ירדה מהאוטובוס, התכופפה מתחת למחסום ונעמדה על הפסים. היא הסתכלה ימינה וגם שמאלה והסתובבה עם הפנים לכיוון ממנו הרכבת מגיעה. עצמי עמדה בעמידה איתנה, בוטחת, בפיסוק קל, ידיים מושטות לצדדים ומבטה החד מסתכל קדימה. מאופס. ממוקד. השיער שלה התנפנף ברוח ואת העיניים היא לא עצמה גם בשנייה האחרונה, גם כשהקטר היה ממש מילימטרים מהאף שלה.
אבל אני כן עצמתי עיניים, ולא בגלל שרציתי. דווקא רציתי פעם אחת להיות אמיצה, להסתכל עד הסוף, להפגין שליטה. אבל הפחד הכניע אותי, ואחרי שנדם שאון הרכבת והאוטובוס התחיל לקרטע מחדש פתחתי אותן לאט, בזהירות, והספקתי לראות איך עצמי קמה מהפסים, מנערת ביד קלה את האבק מהמעיל ונטמעת בי בחזרה, אחרי שחדרה בקלילות דרך הדופן המתכתית של "דן".
"משוגעת" אני אומרת לה בלי קול "כבר היית חופשייה, משוחררת, נטולת חרדות ודיכאונות. למה חזרת?"
"זה לא בידי" היא עונה לי "אני לא באמת יכולה ללכת בלעדייך. אם תבואי איתי, אם לא תעצרי, לא תסתובבי אחורה בשנייה האחרונה – אני מבטיחה לך רגיעה. מנוחה מלאה".
זה לא סיפור או אגדה,
זה קרה הבוקר - מילה במילה.
האוטובוס המשיך לקרטע בעליה,
ואני ירדתי בתחנה הקבועה.
נכנסתי למשרד ברגל קלה,
ונשאבתי לתוך ים-של-עבודה.
זו אני - קוראים לי שולה
ואני מתה פעמיים או יותר בשבוע.
בעת מצוקה המינון עולה,
אבל הממוצע כבר שנים שאינו משתנה.
לפעמים תחת העייפות אני כורעת,
ומביעה משאלה – שמלמעלה יבואו אותי לקחת.
כמו שעניתי פעם להצעה שהגיעה מקורא ידידותי:
"גם אני צריכה לדעת מתי לפרוש,
וזה לא חייב להיות בשיא"
שולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
