עצמאית בשטח

לעזריאלי בבקשה. לירידה לכיוון איילון דרום.

אין בעיה.

מה זה, רדיו?

כן, רוק כבד. אוהבת?

ככה.

את דווקא נראית טיפוס של רוק כבד, של לילה.

איזה לילה, אני בכלל לא מבינה מה אני עושה בחוץ בשעה כזאת.

מה קרה לך, זה הזמן הכי טוב. מועדונים, ברים, מוזיקה – ככה אנחנו, אנשי הלילה, חיים.

אם אתה אומר.

אני אומר שאת מוצאת חן בעיני. יש לך משהו מוטרף בעיניים.

באמת?

ועוד איך. בגלל זה גם עצרתי לך.

חשבתי שעצרת כי אתה מונית ואני סימנתי לך.

נראה לך? עצרתי כי מצאת חן בעיני. רוצה להתחתן איתי?

כדאי לי?

ועוד איך. אני אדאג לך, אוהב אותך, אביא לך כל יום פרחים ולעולם לא אבגוד בך.

לא אוהבת פרחים.

הוא נראה לי בערך בגילי, וכמה שהוא מכוער – ככה הוא משפריץ קסם. הגיטרות קורעות את הרדיו והוא אוכל טוסט, שותה רד בול, לא שותק לרגע ומסתכל עלי במקום על הכביש. 

אז מה את אומרת?

שלא כדאי לך. אני מביאה רק צרות.

הלוואי שתיפול עלי צרה כמוך. מה יש לך באיילון דרום ב 6:00 בבוקר?

נוסעת לב"ש. עבודה.

מה את עושה?

אומרת לו

וואלה? אז בטח את עושה מלא כסף.

ממש לא.

את לא צריכה, את נראית שווה ממילא.

אז מה את אומרת? תצאי איתי ביום שישי?

מחייכת

מה אכפת לך? בואי, נצא, נלך לשתות משהו.

תעצור לי כאן, לפני הפניה.

בבקשה מותק.

אני צריכה קבלה.

מה שתגידי.

תודה, ביי.

תתקשרי לתחנה, טוב? תבקשי אותי, את צ'יקו.

יום חמישי, 6:15, השמים מתחילים להתבהר והטפטוף מפסיק. אני עומדת בירידה לכיוון איילון דרום, עם שיער רטוב ועיניים שורפות ומחכה לבוסית שלי שאמורה לאסוף אותי. כבר שבוע אני מסתובבת עם עיניים שורפות ובמשרד אמרתי שזה בגלל האלרגיות.

אני אלרגית לחיים. 

וזה לא נורא כ"כ. מתרגלים.

וחוץ מזה שצ'יקו אמר לי שאני פרח ושהמונית התמלאה באור יקרות כשנכנסתי. הוא איחל לי יום טוב ופורה, ואמר שהיה לו העונג לשהות במחיצתי.

ואני חייכתי, וכשיצאתי מהמונית ואויר הבוקר הקר היכה בפני, שמתי לב שאני נושמת באופן רגוע, טבעי, זורם, בלי מאמץ.

פעם ראשונה מזה זמן.

א - התכוונתי לחסום את הפוסט הקודם לתגובות, אבל היה נראה לי שזה לא פייר לגבי הקוראים - מן סתימת פיות כזאת - אז השארתי פתוח. אבל לא עניתי. לא היה לי כוח, חשק ומה להגיד.

ב - הדיכאון הוא חלק ממני, ואני חיה איתו בשלום. כבר לפני שנים הגענו להבנה בנינו – כשהוא מגיע אני מקבלת אותו בשלווה ולא נכנסת להיסטריה, הוא מצידו משתדל לא להתנחל אצלי לתקופות ארוכות מידי.

ג - הקוראים שהביעו צער על אובדן אפשרי של חומר קריאה עתידי, הצליחו להפתיע אותי פעמיים: פעם ראשונה – בכך שלא הבינו את המסר (נהייתי עילגת או מה?), ופעם שנייה – בכך שראו בסגירת הבלוג שלי הפסד מבחינתם (הפסד? הכתיבה שלי?). האמת - לא ידעתי אם לצחוק (יש עוד איזה 80 אלף כמוני כאן, לא?) או לבכות (ראבאק, קצת כבוד להזיות אובדניות).

ד - תודה לאלה שמצאו לנכון לשלוח לי מייל אישי, ובמיוחד על כך שלא נבהלו מתשובותיי התוקפניות. מה שכן – אלה שהתקשרו צריכים להודות למזלם הטוב, נוכח העובדה שנמנעתי מלענות. (בבקשה).

כשאני בדאון אני כותבת לעצמי פוסטים קצרים וכהים. אני לא מעלה אותם לבלוג, כי ניסיונות העבר לימדו אותי שאנשים מקבלים את זה לא-טוב, והפנמתי כבר את העובדה שזו לא רק אני פה, שיש גם קהל שקורא, ומושפע ומגיב. אבל לפעמים המשא נהיה כבד מידי ואני חייבת לשחרר. כי בשורה תחתונה – זו הרי המטרה העיקרית של הבלוג שלי.