עצמאית בשטח

יש ימים כאלה, שבאופן מפתיע ובניגוד למצופה, הכל מסתדר. הוירוס בבטן נרגע ואיפשר שנת לילה רציפה נטולת גיחות היסטריות לשירותים, מהביקור אצל רופאת המשפחה הלכתי ישירות לבדיקות בקופ"ח וחסכתי מעצמי לילה של חלומות רעים (ככה זה אצלי לפני בדיקות. מפחדת.), 2 פרויקטים מקצועיים שמעיקים עלי מזו תקופה נחתכו לשביעות רצוני, והחייט תיקן 2 חצאיות ג'ינס שכבר חודשים אני נאלצת להחזיק ביד אחת (נופלות ממני). בין לבין גם הספקתי לנוח בצהרים ולהיפגש עם רוני (לא נראה לי שכתבתי עליו כאן, אולי בגלל שהוא לא מצדיק את זה), אבל גולת הכותרת היתה השיחה שהגיעה מ"הוט" (רצו למכור לי איזו חבילה או שירות חדש, לא התעמקתי.) בסיועה חזר סוף סוף השלט לתפקד.

"אני רוצה שתכתבי שהזדיינו."

"אבל אני כבר לא כותבת. נגמר לי מזה."

"אז עכשיו תכתבי."

"למה? בשביל להלל אותך?"

"ממש לא. אל תזכירי אותי, רק תכתבי על זה. אני אוהב שאת כותבת על הזיונים שלך."

מה עושה בנאדם שיום בהיר אחד לא מתחשק לו יותר לכתוב בבלוג? מה שעשה מאז ומעולם, רק שכעת הוא כבר לא כותב על זה.

איזה באסה זה בלי שלט. נכון?