עצמאית בשטח

יום שישי, ערה"ש האזרחית החדשה, 23:30.

"כואב לך הגב? אני יעשה לך מסז', רוצה?"

אני נשענת עם הגב על קיר הגבס שמפריד בין המטבח לכניסה בדירה שלי והוא עומד מולי ומנסה לשכנע אותי שאסכים שיישאר, אבל אני אומרת עוד פעם שאני ממש לא בעניין, והרי סיכמנו שאני אחליט מה יקרה ועכשיו אני רוצה ללכת לישון. לבד.

"אני דוחה אותך?"

"מה הקשר? אני פשוט לא בעניין של להעביר איתך את הלילה וזהו"

"לא צריך את כל הלילה" הוא מחייך. מנסה להתחכם.

אבל אני נחושה בדעתי ואחרי עוד 5 דקות של ויכוח קליל כשהוא כבר בחדר המדרגות, הוא באמת הולך ואני סוגרת את הדלת ונשענת עליה.

מה יהיה איתך, שולה?

הכל התחיל בסה"כ שעה וחצי קודם לכן. אני חזרתי מטיול לילה עם הכלב והייתי כבר ברחוב שלי, ממש מול הבית, כאשר עוצר אותי בחור שעובר מולי ושואל משהו על הכלב.

מה? אתה מדבר אלי?

"כן, אליך, איתך" הוא בחור נאה, לא גבוה במיוחד (גבוה ממני בערך בראש, ואני בנעלי התעמלות), לבוש ג'ינס וסוודר שחור וביד הוא מחזיק מעיל עור שחור. 

"אז מה שאלת?" אני שואלת, כי ממש לא שמעתי אותו קודם והוא אומר שלא חשוב, עכשיו כשהוא פגש אותי כבר שום דבר אחר לא חשוב. רק שמאוד מעניין אותו לדעת מה אני עושה בעוד שעתיים.

"מה שאני עושה עכשיו. שום דבר מיוחד".

"וזה נראה לך תקין? לא לעשות שום דבר מיוחד ב 12 בלילה בסילווסטר?"

"זה מה יש" אני אומרת והוא מתחיל עם "את מאוד מוצאת חן בעיני" ו"את לבד - אני לבד. אז אולי נהיה ביחד" וכו'. "אז מה את אומרת? מתאים לך לבלות איתי הערב?"

"תקשיב" אני מתחילה להגיד את השטות הגדולה שתסבך אותי בהמשך "אני מבוגרת ממך ב 10 שנים לפחות אז ממש לא נראה לי שיהיה לנו מעניין ביחד".

"ואם אני אומר לך שאני מבוגר ממך?".

"אין סיכוי". אולי הגזמתי עם ה 10 שנים האלו, אבל אין מצב שהוא מעל ל 30-31.

"ואם כן? בואי נגיד שאם תגלי שאני צעיר ממך – אני מסתובב והולך. אבל אם אני מבוגר ממך – כמו שאני טוען – אנחנו מבלים ביחד את הערב, כולל נשיקה ב 12 בלילה".

"אתה מתערב איתי על נשיקה?"

"כן. נשיקה ב 12 ואח"כ – מה שתגידי. תרצי – יהיה המשך, לא תרצי – לא יהיה. את קובעת".

שיהיה, ממילא אני בטוח מנצחת. אני מסכימה, אבל אז הוא מוציא תעודת זהות ומסתבר שהוא מבוגר ממני בשנתיים (אני בש-ו-ק), ואני מנסה להתנער מההתערבות תוך כדי שיחה שמתפתחת לה (בירור פרטים אישים וכאלה) והסוף הוא שאנחנו עולים אלי הביתה ועושים מה שקבענו – הוא יושב לראות טלוויזיה ואני מתיישבת ליד המחשב ועובדת על מסמכים שהבאתי מהמשרד. ב 12 אנחנו אמורים להתנשק ואח"כ – נראה. כלומר: הוא חושב את מה-שהוא-חושב ואצלי המוח כנראה בפגרה. הוא זורק מידי פעם הערות קטנות שמבהירות מעל לכל ספק שאינטליגנט גדול הוא לא, ובין לבין גם מתכנן בקול רם את העתיד המשותף שלנו. בשארית הזמן הוא יושב בשקט ולא מפריע לי לעבוד (כמו שביקשתי), ואילו אצלי הבאסה הולכת ומעמיקה. חייבת להיפטר ממנו, ויפה שעה אחת קודם.

ב 23:15 אני גומרת את המסמך. הדירה קפואה ואני קמה להדליק את החימום. תקשיב, אני אומרת לו, בוא נקצר תהליכים (אין לי שום כוונה להיתקע איתו פה עד חצות) והוא אומר "למה את אומרת לקצר? תגידי לזרז" ונעמד לידי ליד המזגן, מתחיל לחבק אותי. אני מזכירה לו שקבענו נשיקה וזהו, והוא אומר שקבענו ש"נשיקה ואז נראה" אבל מהר מאוד משנה טקטיקה ועובר לשלב הפעולה. כנראה בונה על שכנוע-באמצעות-ביצוע.

מתנשקים. דווקא בסדר. מנשק לא רע, אפילו טוב, אבל ממש לא מעניין אותי. יאללה – התערבנו, התנשקנו, אפשר ללכת לישון. כל אחד לבד, כמובן.

הוא נעלב. אומר שהיחס שלי ממש פוגע, ושבחיים לא קרה לו דבר כזה. מה פתאום תקעתי אותו שעה שלמה לראות טלוויזיה ועכשיו אני מגרשת אותו. לא תקעתי אותך, אני אומרת לו, זה היה חלק מההתערבות. תעזבי אותך מההתערבות, הוא אומר, מה יש? אני דוחה אותך? אני אומר לך – בחיים לא הייתי במצב מוזר כזה. פה זה ת"א - אני עונה לו (כשעמדנו ברחוב הוא סיפר לי שעבר לגור בעיר לא מכבר), עוד יקרו לך דברים מוזרים מזה. "אפשר לפחות להשאיר לך את הטלפון שלי?" הוא שואל ואני עונה ש"מיותר, כי אני ממילא לא אתקשר". הוא אומר שהוא ממש בהלם ובחיים לא פגש בחורה מוזרה כמוני, ו"ברור לך שאת לבד כי את מוזרה, נכון?"

אין לי כוח אליו.

ואין לי גם כוח לעצמי, ולשטויות שאני עושה ולקלות שבה אני מכניסה את הראש שלי לכל הרפתקה. אבל אין לי יותר מידי ברירות כי את עצמי אני לא יכולה לשלוח מפה למקום אחר - מה שלא תקף לגביו. אז הוא הולך, ואני מרגישה את הנשיקות שהוא השאיר לי על הצוואר וזה נורא מגעיל אותי פתאום. אני נכנסת למקלחת ומקרצפת את עצמי שוב ושוב עם הליפה (במיוחד על הצוואר), ובא לי נורא לבכות. אבל ריק לי, יבש, חלול. אז אני אומרת לעצמי "חליק שולה, חלאס מלודרמה" ויוצאת ומתנגבת ומתלבשת ונכנסת למיטה עם העיתון. מיצי שלי בא להתכרבל לידי, וב 2:00 בלילה אני אומרת לו "לילה טוב אוצר שלי" ומכבה את האור.

1. אין לי במיוחד בעיה עם ההתנהגות של הבחור. אני אפילו יכולה להבין אותו – נתקל בי ברחוב, זיהה פוטנציאל למימוש, השתדל להיות חביב וחיובי, לא ויתר בקלות, ניסה לשכנע, ניסה לצאת "גבר" ("בחיים לא קרה לי דבר כזה", "את מוזרה") – לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו. עובדה.

2. יש לי בעיה עם עצמי, עם ההתנהגות שלי. ליתר דיוק לפעמים אני אפילו די מגעילה את עצמי. לפני כמה חודשים היה לי ויכוח עם נוט שטען שאני לא אוהבת את עצמי וזה לא בסדר. אז חשבתי שהוא מגזים, היום אני מבינה שהוא צדק. אני לא אוהבת את עצמי. לפעמים אני אפילו ממש לא אוהבת את עצמי. אני חוששת שיגיע היום בו אני גם אשנא את עצמי, ועם זה כבר יהיה לי קשה להתמודד. אולי אפילו בלתי אפשרי.

3. ולסיום - הערה מנהלית: לא הצלחתי לתת לפוסט הזה כותרת. עלו לי בראש רק שמות אפלים, שנפסלו על הסף עקב עודף-דרמטיות, וכבר חשבתי להעלות אותו ככה, בלי שם, אלא שפתאום נזכרתי בשורה מתוך שיר שהדרקון כתב לי באיסיקיו ביום שישי בערב לכבוד השנה החדשה.

תודה, מותק.

 (רציתי לכתוב "תודה, חומד", אבל נזכרתי שהוא שונא את זה. פוגע לו בתדמית-הגברית-או-משהו-בסגנון. איזה חמוד, נכון?).