עצמאית בשטח

"אז מה היית עושה אם היה לך זמן פנוי?"

"דברים שאני אוהבת."

"ומה את אוהבת לעשות?"

"להסתובב בעיר, חנויות, מוזיאון, בתי קפה, שפת הים, לקרוא ספר, חברים. דברים פשוטים."

סיפרתי לו שלפני 4 שנים (4 וחצי למעשה. באוגוסט יהיה 5) כשהתחלתי לעבוד כעצמאית היתה לי תקופה נהדרת. 115 שעות חודשיות במשכורת טובה, שתורגמו ליום וחצי פנויים באמצע השבוע. "איזה כיף היה. הלכתי לחדר כושר, הסתובבתי בעיר, יצאתי לבלות. תענוג".

"ולמה זה השתנה?"

"התחלתי לקחת עוד עבודות. הגעתי למצב של 6.5 ימי עבודה בשבוע, ולא היה לי רגע לעצמי"

"אז למה בעצם המשכת לקחת עבודות"?

"כי ביקשו ממני, והציעו, והתחננו, והיו צריכים אותי. לא יכלתי לסרב"

"בקיצור, לחצו עליך ואת זרמת" הוא צוחק "קבלת החלטות טובות מגיעה עם הניסיון שנרכש לאחר קבלת החלטות גרועות". (הוא אמר את זה באנגלית. נשמע יותר טוב).

הוא עוסק בייעוץ תדמיתי, עסקאות נדל"ן, חושב לקנות עסק (עכשיו זה בית קפה, בעבר סיפר לי על קבוצת כדורגל). לדעתי מעולם לא ראה מזה שקל, וכלכלתו מתבססת על העסק המשפחתי, לו הוא תורם את חלקו בצורת משמרות לילה מזדמנות. לבתי קפה, לעומת זאת, הוא מקדיש קצת יותר זמן, יודע לדקלם את המחירים בכל העיר וההיסטוריה העיסקית של כל אחד מהם. "אנחנו צריכים להגיע למצב של 3 ימי עבודה בשבוע, ובשאר הזמן להינות" הוא אומר "שהרי זוהי משמעות החיים, להינות", אבל לדעתי הוא בכלל לא צריך לעבוד, בטח לא במובן המקובל של המילה. הוא מסוג האנשים שבאו לעולם על מנת ליפות אותו, להשרות אוירה טובה, כאלה שהשהייה במחיצתם גורמת לאחרים להרגיש טוב יותר עם עצמם. המדינה צריכה לסבסד אנשים כמותו, תחת סעיף תקציבי של "העלאת המורל הלאומי" או "שיפור איכות חיי האזרחים" או משהו בסגנון. בתמורה, הוא יקום בצהרי היום (מה שממילא הוא עושה), יירד לשדרה לשתות קפה (כנ"ל), ויהווה, בעצם נוכחותו, את הטעם לחיים של שאר האנשים. שווה כל שקל.   

א' הוא אחלה בנאדם. נחמד, חברותי, מנומס, קשוב לזולת, ער לעוולות חברתיות. השיחות איתו תמיד מעניינות ולהיות בחברתו זה כיף גדול, אז נורא נורא לא נעים לי שהדבר הראשון שעולה לי לראש בהקשר שלו זה "אלוהים, כמה שהבחור הזה יפה!!".

א' אומר שיש לי לוק-של-מצליפה, ומתי אני באה למסיבות של הדאנג'ן, ולא יעזור כמה פעמים אני אכחיש - הוא תמיד יעלה את הנושא מחדש.