שעת בין הערביים. אני מרימה את הראש מהניירות שעל השולחן שלי במשרד ומסתכלת על השעון הקטן שבפינה השמאלית-תחתונה של צג המחשב. במקביל, אני מושכת בשרוך של הצלון המתכתי והסילואטה של העיר נגלת בבת אחת לעיני, מעוטרת בשקיעה כתומה-אדומה הנחתכת ע"י מטוס אקראי שעובר ממערב למזרח.
רקע מושלם לנדידת מחשבות.
לפעמים הייתי רוצה להיות לרגע שוב בימים הרחוקים ההם, הצפוניים. חלק מחבורת הסטודנטים ששוב התקבצו יחד למסיבה שהתהוותה ברגע, לישיבה משותפת בפאב הכפרי ליד תנור העצים המפיץ חום כשבחוץ הצינה הגלילית חודרת לעצמות, לרחצה במימיו הקפואים-תמיד של החצבני בצהרי שבת קיצית משם היינו עולים לתצפית על קונטרה, לנקודה שתמיד תהיה בעיני הכי-קרוב-שאפשר לסוף העולם.
ואולי למצוא עצמי יושבת שוב בין מאות סטודנטים בחדרי ההרצאות העצומים, שותה בצמא את דבריו של האיש הקטן והחכם ההוא שעומד שם למטה, רחוק, על הבמה. שעות ארוכות של ליקוט חומר בספריה הגדולה והעמסתו על השולחן הקטן, המופרד בזכוכית אפורה מהסמוכים אליו, ואז שקיעה ארוכה בספרים, בתכנון מבנה העבודה שתיכתב, בהתווית האופן בה תוצג בפני הכיתה.
להתרכז בהרפיית שרירים איטית בהפסקה הקצרה עליה הכריז המורה לאומנות. התלבשות מהירה-מהירה ועמידה עם כוס קפה חם ליד החלונות הגדולים, לדקות ארוכות של התבוננות בנוף הירוק, הרטוב, הקר. הכיתה שוב מתכנסת ואני מתווה את הפוזה החדשה, קופאת על מקומי למשך מחצית השעה הבאה. לילות של ריקודים בפאב של משגב-עם, באיזו חירבה נוטה-לנפול בעיר התחתית של חיפה או במועדון על שפת הים, ואולי שוב יציאה באור ראשון מאלנבי58 מה שהיה עבורי הכי-בליינות-שאפשר. זריחות כתומות שעולות מול שק שינה בים המלח ושקיעות שיורדות בזמן נסיעה דרומה, במדבר. לחזור לשיטוטים ארוכים בשוק הפשפשים, לשעות של רישומי-פחם וצילומים, של קריאת ספרים, של טיפול בעציצים. לימים של שיפוץ וצביעת הדירה, תכנון ובניית הרהיטים, אירוח ערימות-של-חברים.
פעם היה לי המון זמן לכל זה, לעצמי. לאן הוא נעלם?
את אחד מימי השבוע העברתי בסדנת-חשיבה (או בשמה הפלצני: "סדנת סיעור מוחות"). הטמפרטורה בחלל בו התקיימה הסדנא גרמה לכך שהמוח שלי היה רוב הזמן במצב של קיפאון, וברגעים הבודדים בהם הוא תיפקד הייתי עסוקה בעיקר בלשבח את עצמי על כך שבחרתי, באקראיות מוחלטת, להצטרף לקבוצת העבודה בה השתתף החנון-הכי-שווה שראיתי בימי חיי (בלילה, בבית, הרצתי את השם שלו ברשת. נשוי, אלא מה). לת"א חזרתי, במפתיע, מוקדם מהצפוי ובהחלטה של רגע נכנסתי לדיזינגוף-סנטר, לסיבוב קצר.
לעיתים אני רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר, בסיטואציה שונה. אבל ברגעים אלו לא הייתי רוצה להיות בשום מקום או זמן אחר. כי באחד מערבי השבוע שעבר, בדיזינגוף סנטר, גיליתי שהמחיר של המגפיים ששמתי עליהם עין ירד. מ 300 ל 200 ₪.
קניתי, אלא מה.
איזה אושר.
פוסט שני ברציפות שיש לי מצברוח טוב. מה יהיה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
