עצמאית בשטח

יש בי פחד בלתי נשלט מפלישה, ממלחמה, משעת חרום ועת מצוקה.

זה פחד בסיסי, חזק ממני, משתלט עלי כנגד רצוני. אני שוכבת ערה בלילה במיטה ושומעת בדמיוני את רעש מטח הטילים שנופל בשכונה שלי, את הצעקות והצרחות ויבבות הסירנה. מריחה את העשן שימלא את האוויר, שיחניק את הנשימה, רואה את עשרות החיילים הזרים שימלאו את הרחובות ויעמדו עם נשק דרוך בכל פינה. בשידורי הרדיו והטלוויזיה יודיעו שהעיר נכבשה ועל כל התושבים לצאת מבתיהם ולהתרכז בכיכר המרכזית לקראת עזיבה. שיירות של מכוניות עמוסות בני אדם ומיטלטלין יגדשו את כבישי היציאה, ואלפי אנשים, על טפיהם וחפציהם, יתרכזו בכיכר העירייה ויועלו על משאיות גדולות בדרך למחנות של פחונים ואוהלים, לעמידה בתור לחלוקת מצרכים, לחיים קשים, נטולי עתיד וחסרי תקווה.  

ואל העיר שלי תכנס אוכלוסייה זרה, בעלת תרבות אחרת ושפה שאינה מוכרת.

מי הם האנשים האלו ובמה שונה אורח החיים שלהם משלי? הם יהיו מאות ואלפי אנשים, אף לא אחד מהם יזכור שלפניו היו פה אחרים? ואולי טרדות היומיום יעסיקו אותם כל הזמן, וביום שישי בצהרים הם יעברו באדישות ליד קבוצה קטנה ושקופה המניפה שלטים נגד מעשי כיבוש, הרס וביזה?

ומיהו הזר אשר יכנס לגור בביתי? האם יבין שהמרצפות הן "שומשום" עדינות ומותר לשטוף אותן רק עם החומר המיוחד שנמצא מתחת לכיור, במטבח? שלתנור במקלחת יש מפסק בטחון ושאם יש יום יפה בחוץ לא צריך להדליק את הדוד כי השמש מחממת את המים בעצמה. ושיש חיבור לכבלים וגם וידיאו, ומראש אני מתנצלת שהמקרר ריק אבל הארון במטבח מלא פרודוקטים ויש כלים וסירים ואפשר להכין לבד. אין גם די.וי.די. או אוסף דיסקים מרשים, אבל יש רדיו וגם מחשב עם חיבור לרשת, וזה יהיה נחמד מצידו אם הוא גם ישקה את העציצים.

ואני? מה יהיה איתי?

אני מלכתחילה לא אגיע לכיכר. אני אקח את מיצי שלי ונלך לכיוון מערב. מיצי אוהב לטייל ומשוגע על שפת הים, וכשנגיע לרצועת החול הזהוב אני אשחרר את הרצועה והוא יוכל לרוץ חופשי ומאושר. אנחנו נפסע לכיוון צפון, נעבור את המרינה ואת בריכת גורדון, ואחר כך גם את חוף הדתיים ואת "מציצים" ולקראת ערב נתיישב בפינה נסתרת בין רכסי הכורכר, אולי באיזו מערה קטנה בה נתפוס מחסה כשהשמש תרד ויתחיל להיות קר. מיצי יתכרבל לי על הברכיים, כמו בבית, וישקע בשינה עמוקה, סומך עלי, יודע שבזרועותיי לא יאונה לו כל רע.

אבל אני לא אשן, לא אעצום עין לרגע, אזני כרויה לכל רחש וכולי דרוכה לקום ולהימלט לכל תחושת סכנה. אבל יחד עם זאת - יש בי רגיעה. וכי מה יש לי להפסיד? המהומה תהיה גדולה מידי ואיש לא יחפש אחרי, לא ירגיש בהעדרי. אני יכולה ברגע להיעלם ודי.

ואחרי כמה שבועות, כשהמציאות החדשה תהפוך לשגרה, תצא קבוצת צעירים לטייל לאורך שפת הים. הם ידליקו מדורה, יבשלו קפה ואולי גם יעבירו בניהם סיגריה – כמו שאנחנו נוהגים. ואולי יהיה מישהו שיפרוש לו לרגע לפינה צדדית, וכשהוא יתקרב לרכס הכורכר הוא יבחין בבחורה וכלב שהלכו לישון לעולמים, מחובקים.

כי אם תהיה מלחמה וכיבוש וגירוש - הטלטלה תהיה חזקה מידי עבורי.

אני לא אשרוד.

אני אעדיף לא לשרוד, זה ברור לי.

1. יש בי פחד עמוק ממצב של אי וודאות מוחלטת, מחוסר יציבות וחוסר שליטה, ולפיכך גרעין החיים שלי מאוד מאורגן, צפוי מראש, ממודר, מסודר. הייתי רוצה להיות קצת יותר חופשייה, פחות פחדנית, הייתי רוצה לדעת שאם פתאום כל החיים שלי יתהפכו, אם אזרק במקום זר אני אוכל לשרוד, להתפרנס, לדאוג לעצמי.

2. לפני כמה שנים הגעתי לניו יורק מתוך כוונה להישאר שם תקופה. לבן הזוג שלי דאז חיכתה שם הצעת עבודה, ואני התלוויתי אליו מתוך כוונה למצוא לעצמי איזושהי תעסוקה. חשבתי שאני נורא אוהב את ניו יורק, שאני אשתלב ברגע, שיהיה לי טוב ואהיה מאושרת.

אבל כלום לא קרה כפי שתכננתי. הרגשתי שם קטנה וזרה וכל הזמן רק התגעגעתי, וכשחזרתי אחרי כמה חודשים העיר שלי קיבלה אותי בחיבוקים חמים – עם חברים ומסיבות והצעות עבודה.

3. אין לי ארץ אחרת, אין לי חיים אחרים.