"איך זה לגור שם?" אני שואלת את א' מהשב"כ אחרי שסיפר לי שהתגורר שנתיים באיסטנבול, בתפקיד.
"כיף. עיר נהדרת. ואת בכלל היית אוהבת לגור שם כי את אוהבת ערבים."
ינוקא ואני צופים במוצ"ש בכתבה על הרוצח גולדשטיין.
"אני לא אוהבת לבקר במקומות של תפילה המונית. הפולחן הדתי ההמוני מגעיל אותי."
"אבל את היית נורא נהנית שם, את הרי אוהבת ערבים!!!"
אני לא "אוהבת ערבים". בכל מקרה לא במידה שונה מאיך שאני לא "אוהבת יהודים" או דרוזים או נוצרים. בכלל, אני לא "אוהבת" או "לא-אוהבת" עמים או לאומים או כל קבוצת השתייכות אחרת, ובטח לא מתוקף הגדרתה כקבוצה. ומה בכל זאת אני לא אוהבת, או ליתר דיוק לא יכולה לסבול? את ההכללה, הראיה הצרה של האדם כחלק מעדר, אובדן האנושיות, ההתעלמות הבוטה מכך שכולנו - באותו צלם נוצרנו.
לא' מהשב"כ יש ביפר ואייפון, ולפעמים מתקשרים אליו מהעבודה בזמנים לא שיגרתיים והוא חייב לענות. שאלתי אותו אם כשתפרוץ מלחמה יודיעו לו לפני ההודעה הרישמית לאוכלוסייה, והוא אמר שכן, אם כי זה יעבור כמה דרגים עד שיגיע אליו. אז שאלתי אם למעשה בכל רגע נתון יכולה להתקבל אצלו הודעה כזו, והוא אמר שתיאורטית כן, אבל כרגע התנאים לא בשלים לכך, ולכשיבשילו – הוא ממילא יהיה בכוננות וגורם ההפתעה יהיה מצומצם. אמרתי לו שזה נורא עצוב בעיני שהוא מחובר למכשיר שבכל רגע נתון יכול לפלוט בשורה קשה, ושאם אני הייתי במקומו – לא היה לי רגע אחד של רוגע, לא הייתי מסוגלת לעצום עין.
א' אומר שאין לו בעיה עם הדיעות שלי ובהרבה דברים הוא מסכים איתי תיאורטית – רק שהוא חי במציאות אשר הוכיחה שהמצב שונה לחלוטין. הוא מסכים שמלחמה והצורך שלנו לתפקד כצבא כיבוש הם דברים נוראיים, אלא שזה לא מתוך בחירה ולמעשה נכפה עלינו ע"י הצד השני. אמרתי לו שאם מערכת הבטחון מורכבת מאנשים כמותו – שלמרות שהם אינטליגנטיים ונורמטיבים ויודעים להבדיל בין רע לטוב – עדיין נופלים קורבן לתפיסה הזו, אז אין פלא שהתחזיות שלהם מתממשות. אין פלא העתיד שלנו שחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
