עצמאית בשטח

במאפרה שלו יש צינור מתכת קטן בתוכו מניחים את הסיגריה על מנת שתיכבה מעצמה, מה שמחייב בכל פעם להוציא את זו שקדמה לה. הרעיון מצוין, אני אומרת לו, אבל לא בשבילי. אני בחיים לא אגע בסיגריה כבויה שבמאפרה, "גם אם זו סיגריה שלך?" הוא שואל "בוודאי, אין קשר. זה מגעיל, כמו לחטט באשפה" "ולאכול בידיים את אוכלת?" "כן. למה לא", אז הוא מכין ומגיש בצורה מושלמת אוכל נורא טעים ואנחנו שותים יין ואוכלים בידיים, ובגלל שאין מפית אני מלקקת את האצבעות ומרגישה נורא בנוח. כיף לי.

"מה שאת עשית לי עם התיאור של הצפון...

אם לא הייתי גבר-גבר הייתי מודה שנקוותה לה איזה מלוחה קטנטנה בזוית".

ואח"כ הוא מוסיף שהיה רוצה להזמין אותי לבקר ולהתרשם מהאמנות שהוא יוצר, ואני עניתי שאבוא בשמחה כי אני אוהבת עיצוב ואומנות, רק שהוא עכבר כפר שגר מחוץ לעיר וזה לא ממש מרחב המחייה שלי. "יש לי הרגשה שאת נהנית מההתפתלויות שלי" הוא מחזיר לי תשובה "אני רוצה להכיר אותך ורוצה שתרצי להכיר אותי".

אז הוא אוסף אותי מת"א ואנחנו נוסעים לסטודיו, שם אני מרגישה קצת כמו עליזה בארץ הפלאות בזמן שאני מסתובבת בין העבודות הכי מדהימות שראיתי מזה זמן (ומשתדלת להימנע מלבדוק את המחירים), ואח"כ אנחנו ממשיכים לבית שלו ויושבים עד מאוחר על יין ומוזיקה, וב 2 בלילה, כשאני כבר מסטולית מעייפות ומיין ומהעשן של הג'וינט שלו, הוא גם מחזיר אותי בחזרה.

"לעיתים, דלתות קטנות נפתחות לאולמות גדולים" הוא כתב באחד המיילים הראשונים, ואני נכנסתי בדלת שנפתחה ופגשתי איש מקסים. יש לו ידע עצום במגוון תחומים, הוא אשף במוזיקה, מבין בשתייה ובאוכל, מעיד על עצמו שהוא "מלא במֲנְיירות של כוסית" (קרם ידיים וכאלה) וש"אם יקרה אסון – תתקשרי. פחות סיכוי שימצאו אותך במצב של שלד". הוא אמר שטוב לגלות שאני לא ביצ'ית ואסרטיבית כמו הדמות שלמד להכיר מהקריאה אצלי, למרות שאני בהחלט מכוסה במעטפת–של-קוצים. וגם ש"זה תענוג לראות את האור שנדלק לך בעיניים כשאת מדברת על העבודה שלך", ו"אני אוהב את מה שאת לובשת. את ההופעה שלך". 

"בעיסוק הקודם שלי התמחיתי בלקלוט בין רגע מה אנשים חושבים ומרגישים, אבל אני יושב מולך ערב שלם ולא מזהה כלום. את תעלומה אחת גדולה בשבילי".

והוא? מה הוא בשבילי?

יש בו הרבה מהנפש העשירה של מיכאל שלי, וב 2 בלילה כשאנחנו מדרימים על האיילון אני מתכסה בדוק של עצב כשאני חושבת כמה מיכאל היה מאושר אם היו לו חיים שכאלו. עכבר הכפר הושיט לי יד והייתי רוצה לפתוח לו צוהר לחיים שלי ולדבר איתו על אומנות ויצירה ועל החיים, ועל איך לקחת אותם במינונים הנכונים. הייתי רוצה שהוא יכיר את מיצי שלי, יראה עבודות רישום ישנות שלי (איפה הן בכלל?), תמונות שצילמתי ואת העיצוב של הדירה שלי. הייתי רוצה שילמד להכיר אותי לאט, ושיבין שאת הקוצים שלי החֶברה הכריחה אותי לעטות, שאני כבר שרוטה מהם מבפנים אבל לא מסוגלת לשחרר, להרפות. 

ב 1:30 בלילה עכבר הכפר אומר שהוא גמור, אבל אין לו שום בעיה להסיע אותי הביתה אלא אם כן אני אקבל את הזמנתו להישאר אצלו ללילה "ואני מציע את זה ללא שום כוונה נסתרת, את יכולה להיות בטוחה".

נראה לך?

אתה – שקראת את כל הבלוג שלי, שסימנת לעצמך קווים מנחים לדמותי, שהשאלה הראשונה ששאלת כשראית אותי הייתה "אלו המכנסיים המפורסמות?" – אתה לא מבין שאין מצב שאני אשכב לישון בלי הקרם עיניים שלי? 

נו, באמת.

1. אני לא בטוחה שעכבר הכפר מעוניין להיות איתי בקשר חברי. הוא רוצה מן הסתם בת זוג, כזו שבונים איתה בית ומתנחמים בחיקה. הוא בטח רוצה ילדים וארוחה בערב שבת, ואין לו זמן לבזבז על איזו בחורה מטורללת שבודקת כל הזמן מה נמצא מעבר לעיקול הבא.

2. ואני? מה יש לי להציע לו? אני לא יודעת לבשל או לארח, היין שהבאתי התגלה כתוסס (טוב, זו לא אשמתי), אני לא פריקית של מוזיקה וכבר שנים שהראש שלי עמוס בענייני עבודה ולא נשארו לי אנרגיות לקרוא או לראות סרטים. מרחב המחיה שלי תחום בין הים לאיבן גבירול, אני כל הזמן עסוקה בלשרוד ובקושי מוצאת פנאי להקדיש לחברים.

3. אבל היי – אני יכולה לאכול בידיים!