עצמאית בשטח

היום בבוקר, כשהלכנו לשתות קפה בדיזינגוף, הערתי את תשומת לבו של ינוקא למיעוט המרפסות שעוטרו בדגלים, כנהוג בחג. בניינים רבים ללא מרפסת מדוגלת אחת, והאחרים – עם מרפסת אחת ממנה משתרבב בעליבות דגל בודד או שרשרת דגלים קטנים מעופשים ומקומטים, שנשלפו, מן הסתם, מהבוידם, אליו יחזרו כעבור 24 שעות בלבד. ינוקא אומר שזה בגלל שרוב הדיירים בשכונה הם צעירים ותליית דגלים לא ממש בראש שלהם, ואני עונה שזה לא העניין. אני גרה בשכונה כמעט 20 שנים (לא ברציפות) ומעולם לא ראיתי מיעוט כזה של דגלים. "העם נקעה נפשו" אני אומרת "אנשים כבר לא אוהבים את המדינה, לא אכפת להם ממנה, לא מזדהים איתה". ובאמת, מה יש לאהוב? אדם לאדם זאב, הרחובות שטופי אלימות, המנהיגות מסואבת וזחוחה, וכולם מוציאים נשמתם למטרת פרנסה. "להוציא את החרדים והערבים – מצבנו מצוין" אמר איש אחד לפני מספר שבועות, ובעצמו לא ירד לסוף דעתו. אני, שולה שם-בדוי, נולדתי במדינת ישראל ב- ה' באייר תשכ"ה, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, וחיה כאן כבר 45 שנים. סיימתי תיכון, עשיתי צבא (כולל מילואים), למדתי 7 שנים במוסדות להשכלה גבוהה, ויש לי תואר של הנדסאי אדריכלות, ותואר ראשון ושני במדעי הרוח והחברה, ותמיד היתה לי עבודה ופרנסה ומעולם לא הרגשתי שמקפחים אותי מקצועית או לא מעריכים אותי. שבוע אחרי השחרור עזבתי את בית הורי בישוב הקטן, וב 25 השנים האחרונות גרתי ב 5 ערים שונות – 16.5 שנים בת"א, 8.5 שנים בכל השאר. אין לי דרכון זר, השפה היחידה בה אני מסוגלת להתבטא בחופשיות הנה עברית, אין לי חברים שאינם ישראלים, ובקיץ 99' חייתי בניו יורק כמה חודשים ורק רציתי לחזור. אני, שולה שמבדוי, מתוכנתת בכל רמ"ח איברי להיות פטריוטית אדוקה, כזו שאין לה ארץ אחרת, אבל היום, יום העצמאות ה 64 של מדינת ישראל, אני אומרת בפה מלא – אני שונאת את המדינה הזו.

סבתא אחת שלי היא ילידת הארץ, ושלושת האחרים עלו בשנות ה- 20 וה- 30, טרם פרוץ המלחמה. לפעמים אני מצטערת שהם החליטו לעלות דווקא לארץ, או שלא בחרו לשוב לאירופה לאחר המלחמה. ומה אכפת היה לי להיוולד בכל מקום אחר בעולם, הרי ממילא גם כאן אני מרגישה מיעוט. מיעוט מדוכא.    

עדכוני בריאות:

א.      הפקידה ב"אסותא" שימחה אותי עד אין-קץ, באומרה שהיות שיש לי גוש בשד אני מקבלת את הממוגרפיה בחינם, ומיד החלטתי להקציב את אותם 265 שקלים לקניה מיותרת לחלוטין. הבדיקה היתה כואבת (מלחציים) ולא נעימה (ג'ל), אבל עברה מהר (ותודה ל"מכבי" שהתחילו לעבוד עם המכונים של "אסותא" וחסכו ממני את "מכון מור" המזעזע), וגררה איתה אנקדוטה משעשעת – אחרי בתור היתה אישה בשם "מיצי שם-בדוי" . אח"כ הלכתי לינוקא, שכבנו במיטה, אכלנו ארטיק וראינו "מד-מן" שינוקא הוריד מהרשת.

ב.      אצל האורטופד (הזרוע הכואבת) היה זוועה, ואחריו נשלחתי לחנות לציוד רפואי לרכוש מן רצועה אורטופדית לזרוע, אותה עלי לענוד כמה שבועות, מה שאמור להשפיע לטובה על הזרוע, או שלא. חוץ מזה אני צריכה גם פזיוטרפיה, וקיבלתי תור לסוף יוני(!). באיחור מה נזכרתי בשיאצו-מן הזכור לטוב, הרמתי טלפון, ניפגשנו באותו יום (וצעק עלי למה לא באתי קודם) ותוך 24 שעות ירדה רמת הכאב ב 70%. מאז הייתי בעוד טיפול, והשלישי בשבוע הבא, ובכך אני צופה את סוף הפרשה. עכשיו נשאר רק להגיש את הניירת ל"מכבי" כדי לקבל החזר (חלקי) על הרצועה המטופשת, ולהתקשר לבטל את התור לפיזיוטרפיה.

פוסיקאט – היום התחלנו לראות "משפחה מודרנית". ינוקא התלהב בטירוף, ואמר שכל ההמלצות שלך טובות.