עצמאית בשטח

לפני 10 ימים אמרתי לצוות הפרויקט הכי שנוא עלי בלשכה (הפרויקט שנוא, לא הצוות. בעצם גם הצוות או לפחות חלקים ממנו) שאני מוכנה להתגמש ולשקול בחיוב את הצעה שלהם, למרות שאינה עולה בקנה אחד עם ההנחיה המקורית שלי. התגובה הראשונית היתה מבט מופתע, שגרר איתו חיוך מהוסס שהלך והעמיק ככל שהדיון התקדם ונגע בפרטים. היה לי ברור שהם באו מוכנים אלי-קרב, והתכוננו לדיון ארוך ומייגע אשר בסופו אולי יצליחו לחלץ ממני הסכמה חלקית ביותר, והנה עברה רק רבע שעה ואני הסכמתי כמעט לכל מה שהציעו, והם נשענו לאחור והיו לחלוטין מופתעים. סיכמנו שניפגש בשנית לגיבוש המתווה הסופי לאחר שהפרטים יעברו עיבוד, ואני יצאתי מהחדר והשארתי אותם לאסוף את הניירת וללחשש בניהם בהתרגשות. החומר שהוצג בפני שיקף מצב טוב בהרבה מזה עליו נרמז במייל שנשלח קודם לכן, בו התבקשה ישיבת התיאום, ומכיוון שכך לא היה אכפת לי לוותר ולתת להם את ההרגשה שבאתי לקראתם בנקודה שמלכתחילה אינה קריטית במיוחד בעיני. משחקי השוטר-גנב נמאסו עלי מזמן, והעובדה שאני, שולה שםבדוי הקטנה, נאלצת להילחם יום-יום ושעה-שעה, כמעט לבד, על האינטרסים המובהקים של כלל הציבור - מגוחכת בעיני. השיאצו-מן אומר שבעיות הבריאות שלי נובעות מגישתי השלילית לחיים, מהמאבק המתמיד שלי בכל מה שאינו מתיישר עם העקרונות שלי, ומזה שאני לוקחת כל דבר קטן ללב. "אם תהיי יותר רגועה וסלחנית – התופעות הללו יפחתו במידה ניכרת ואף יעלמו" הוא אמר, ואני קיבלתי את עצתו, מיתנתי באופן ניכר את סערת הרגשות, וכבר שבועיים רצוף אני מגיעה ללשכה עם פריט אחד ורוד בהופעתי החיצונית, המיועד להוות תזכורת לאופטימיות שמעתה ראוי ותהיה חלק בלתי ניפרד ממני.

הממוגרפיה חזרה עם תשובה של "אין ממצא חריג", והשיפור החלקי במצב היד הגיע רק השבוע, וזאת תודות לשימוש במשחת "טראומיל" עליה אני ממליצה בכל פה. עוד לא חזרתי להתאמן באופן סדיר בחדר כושר וגם עליתי ב 3 קילו, אבל מצאתי קוסמטיקאית חדשה, התחלתי לחפש דירה, ועל הדרך מצאתי ב"זארה" מעיל שנורא רציתי בחורף ולא היה במידה שלי. חוץ מזה חתמתי אתמול על הדו"ח השנתי + הצהרת הון, שני מיסמכים שהדירו שינה מעיני בימים האחרונים, ואח"כ ביקרתי את חברתי ל.ג. וישבתי בקפה שלג עם רותי מהלשכה. אני לא יודעת אם יהיה טוב (יש דבר כזה בכלל?), אבל חל שיפור וכל הסימנים מראים שהוא כאן כדי להישאר. 

הרו"ח אמר שההוצאות שלי נמוכות באופן קיצוני, והוא נאלץ לעגל למעלה הרבה מיספרים כדי לגרום לדו"ח שלי להיראות אמין, ואני הסתכלתי עליו וחשבתי על הסנדלים בניין-וסט ועל ההחלטה הנחושה שלי לחכות לסופעונה. האומנם?