לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 58





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2005

שבת יפה, שבוע נאחס


 

"כשאנחנו מסתכלים על עץ השקד אנחנו רואים שהוא עמוס בפרחים. הפריחה המסיבית הזו דורשת ממנו המון אנרגיות, ולמה הוא עושה את זה? למה הוא לא מסתפק בפריחה דלילה מזו? אה? אף אחד לא יודע? אז אני אגלה לכם – הפרחים הם הדרך של השקד להתרבות, ובגלל שמאוד חשוב לו להצליח בכך הוא מוציא כמה שיותר פרחים. ליתר בטחון. למה הדבר דומה? לנו, לגברים. בכל פליטה שלנו אנו מפיקים מיליוני זרעונים, וכל זאת רק בשביל שזרע אחד יפרה ביצית אחת. אנחנו משקיעים מאמץ מעל ומעבר לטובת הצלחה בטוחה. ככה הטבע ברא אותנו"

"אבל אתם גם נורא נהנים מזה" מקרקרת אישה מבוגרת אחת ומצחקקת תוך כדי שהיא ממרפקת את בעלה העומד לידה.

"מה אתה אומר על הדאחקה האירוטית?" אני אומרת בשקט לט' שעומד לידי, והוא משיב לי בתנועת יד זריזה שמשמעותה "בואי, בואי. מה נתקענו כאן עם הקבוצה הכבדה הזו?"

 

שעת בוקר מאוחרת בשבת, וט' ואני עומדים על גבעת טבע קסומה בלב ליבו של הגליל התחתון. מולנו עומד מדריך של קק"ל ומסביבנו קבוצה של מטיילים בפורמט של משפחות – מבוגרים, צעירים והרבה ילדים. יש גם כמה כלבים (בודדים, במפתיע), ויש את ט' ואותי ואת מיצי, שמתרוצץ לו מאושר מכל הטבע הזה שנפל עליו במפתיע בשבת בבוקר. תא משפחתי אולטימטיבי.

 

הכל התחיל 24 שעות קודם לכן, כשט' התקשר ואמר שבמסגרת קשרי העבודה בתפקיד החדש שלו, חשוב לו להיות בשבת במפגן המחאה שיזמו כמה ארגונים "ירוקים" נגד הקמת ישובים חדשים על שטחים טבעיים ובתוליים אי שם בואכה צפונה מהקריות. "בא לך לבוא?" הוא שואל אותי "בואי ניקח את מיצי וניסע. נתחכך קצת בטבע, כמו פעם, כשהיינו סטודנטים". מצחיק שההצעה הזו הגיעה קצת אחרי שהעליתי את הפוסט הזה, אבל האמת שט' ממלמל מידי פעם במהלך השבוע משהו בסגנון של "נראה לך לצאת קצת לטבע בשבת הקרובה?", ובמוצאי שבת תמיד אנחנו תוהים איך עבר כבר היום, הרי רק עכשיו קמנו, הרי עוד לא הספקנו לחשוב מה נעשה היום בכלל.

אבל בשבת הזו ט' היה נחוש מתמיד. הוא דפק לי על הדלת ב 7:00, ונכנסנו שלושתנו לאוטו – ט' ואני מקדימה עם שקיות שוקו (ט' קנה) וקופסת בראוני'ס (ט' אפה), ומיצי מאחורה, נשען עם שתי רגליים על הכיסא הקדמי ומוציא את הראש המתוק שלו מהחלון. עוד לפני 9:00 בבוקר כבר היינו בשטח ובמשך 3 שעות דילגנו בין טבע וגבעות, עד שהגיעה שעת צהרים והתקבצנו עם כולם בנקודת האיסוף על ראש הגבעה. הרמקולים משדרים את הגבעטרון, אנשים פורשים שמיכות ומתיישבים ואת הילדים הם שולחים להשתלב באחת מפינות ההפעלה שהוקמו במיוחד עבורם. ט' מביא לנו כוס תה חם ומתוק שנמזג ממיחם קיבוצי גדול ומקלף פומלית מהערימה שהובאה ישר מהפרדס (מרגישים לפי הטעם שזה לא בא מהקירור), אנחנו תופסים לנו פינה צדדית מול הנוף ונזכרים בטיולים שעשינו כשהיה לנו זמן לזה. אח"כ מישהו מתחיל לנאום ואנחנו יורדים מהגבעה לאוטו ונוסעים, כי עד 13:30 אנחנו צריכים להגיע להורים של ט', לשחינה של שבת (=טשולנט של מרוקאים).

 

ובדרך חזרה מההורים שלו לת"א, ט' אומר שהוא מאוד נהנה וכמה זמן לא עשינו את זה ו"מעכשיו – פעם בחודש בשבת נוסעים לאנשהו". בעצם נדמה לי שהוא אמר את זה, אני לא בטוחה. כי כמה רגעים אחרי שנכנסתי לאוטו כבר ישנתי וכשהתעוררתי ראיתי מסביבי את רח' קפלן, 3 דק' מהבית.

 

 

לפני שישבנו לשולחן אצל ההורים של ט', אחותו הצעירה (בת 30 וקצת, אמא לשתיים) הראתה לנו דיסק חדש שהיא קנתה - לקט של מתי כספי. "יש פה שירים אחד-אחד" היא אומרת ואני לוקחת את העטיפה ומסתכלת על מתי הצעיר, כפי שהכרתי מהתקליטים שהיו לי פעם. מתי כספי, שהיה הזמר האהוב עלי ביותר בסוף שנות ה 70, שעד היום יש לי בספריה 2 ספרי שירים שלו -אחד קניתי כשהייתי בתיכון, ואחד התקבל ממנו במתנה [בתחילת שנות ה 90 אחד מהאקסים שלי היה איתו בקשרי עבודה. הוא (האקס) סיפר למתי שהחברה שלו מאוד אוהבת את המוזיקה שלו, ומתי הוציא עותק מהספר שלו שיצא שנה קודם "אחד לאחד" בהוצאת כנרת, רשם עליו הקדשה:

"לשולה

הנה הקדשה!

שיהיה לך כל טוב.

כל החיים.

מתי כספי (חתימה)"

באותה תקופה, עבד אותו אקס קצת גם עם יובל בנאי מ"משינה" וביקש ממנו לכתוב שיר על "שולה" כי הוא אוהב אותה נורא. יובל חשב קצת, חרז כמה שורות ואז אמר ש"לא יכול, אני צריך קודם להכיר אותה". כשאותו בחור סיפר לי את זה אמרתי לו שלא יעשה את זה יותר כי זה ממש מביך, אבל הוא אמר שאני רצינית מידי ו"את מאמינה שיובל בנאי עצם עיניים, התרכז כמה דקות וחשב עליך?"].

הסתכלתי ברשימת שירי הלקט של מתי, באמת אחד-אחד. ובניהם יש שיר שאני זוכרת מילדות, שאני אוהבת במיוחד, שאני מסוגלת להתחיל לבכות כשאני שומעת אותו, שישבתי אתמול בערב שעה שלמה על "קאזה" ולא הצלחתי להוריד אותו.

"מי ראה את באני" מילים אהוד מנור, לחן מתי כספי.

 

 

1. מאז אתמול אני עצובה קצת. אפילו בכיתי.

אני יודעת שזאת אשמתי המלאה. אני פשוט רכרוכית מידי. לוקחת ללב. חלשה.

 

 יעבור.

 

2. למה לא הצלחתי להוריד אותו? למה כל העולם נגדי?

 

 

 

נכתב על ידי , 2/2/2005 22:11   בקטגוריות פינת השריטה הקטנה  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה (שם בדוי) ב-14/2/2005 09:01



165,540
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)