השבוע הייתה לט' יומולדת.
בשבת באתי אליו לארוחת צהרים והבאתי עוגה עם נרות. שמתי גם נר אחד לשנה הבאה, והוא אמר שזה היה מיותר כי הוא יודע לבד שבשנה הבאה זה יהיה יותר גרוע ולא צריך להזכיר לו את זה.
יומולדת 30 של ט' היה מלווה במשבר, בעקבותיו הגענו להסכמה שמעכשיו חוגגים לו באופן קבוע 27 חורפים, וכך היה מאז. השבוע הוא התקשר אלי לעבודה ואמר לי שבבוקר הוא הסתכל ארוכות בראי והגיע למסקנה שהוא נראה בגיל שלו. האמיתי.
אתה נראה מצוין, אני אומרת לו, לא מבינה מה הבעיה.
לא יודע, הוא עונה, אני במשבר. אני ממש מרגיש רע.
ואח"כ הוא מתפשר על כך שבשנה הבאה נחגוג לו 28 כי אולי ה- 27 הזה כבר לא רלוונטי, וגם מוכן לשחרר לי את האוזן ולתת לי לחזור לעבודה.
בערב, אחרי הטיול עם מיצי, עמדתי בפוזת ההירגעות הקבועה שלי (נשענת בגבי על השיש במטבח, עם נס קפה וסיגריה) איפרתי לתוך הכיור וחשבתי לעצמי מאיזה כיוון כדאי לתקוף את הבעיה. שעתיים מאוחר יותר התקשרתי לנייד של ט', שאמר שהוא בדרך חזרה מירושלים וייקח לו עוד 20 דק' להגיע הביתה. "טוב, תעבור דרכי" אני אומרת לו ומנתקת, כי אני חייבת להשגיח על התנור (כשאני במטבח, נבצר ממני לעשות 2 דברים במקביל).
ובתזמון מופלא, בדיוק כשגמרתי לרחוץ כלים ולנקות את השיש, נשמעה דפיקה בדלת וט' ניגב רגלים ונכנס. הוא הלך אחרי למטבח ודפק חיוך של מיליון דולר למראה העוגה (שוקולד-גבינה) וערימת המאפים הקטנטנים (בצק עלים ממולא בשר) שחיכו לו על השיש.
"את יודעת", הוא אומר לי בזמן שהוא יורד על תבנית עם קטנטנים שיצאה כרגע מהתנור ("הלו, תרגיע. אתה יודע כמה עבודה זה?"), "את נראית טוב כשאת במטבח, את צריכה לעשות את זה יותר. בשביל זה אני אפילו מוכן להודות בקול שאני כבר בן 35".
בבוקר למחרת יצאתי לטייל עם מיצי ושכחתי לקחת מפתח, מה שלא קרה לי מעולם, וט' קיטר קצת כשהתדפקתי על דלתו השכם בבוקר (הוא המפתח ספייר שלי). "מה אתה רוצה" אמרתי לו "זה מה שקורה לי אחרי ערב שלם במטבח".
- לפני שבועיים או קצת יותר, הייתי בישיבת עבודה שהתקיימה במרחק של שעה וחצי נסיעה מת"א ונמשכה אל תוך הלילה (משום מה זה תמיד הולך ביחד). כשעמדתי לצאת משם, ניגשה אלי בחורה שנכחה במקום כצופה מהצד ושאלה אם אני מכירה אותה. אמרתי לה שלא, והיא הציגה את עצמה בתור המדריכה שלי בצבא. "איך שנכנסתי לחדר זיהיתי אותך" היא אומרת, ומוסיפה שכשראתה את השם שלי על הדו"ח בו עסק הדיון הבינה שהיא לא טועה. מקצת מהנוכחים מתקרבים אלינו ומתעניינים אם הזיהוי התגלה כנכון (בזמן הדיון שמתי לב שהם מתלחשים בניהם, מחויכים, והחמאתי לעצמי בנוגע לעניין שדברי מעוררים. חה), מה שמחייב אותי להפסיק את בליסת העוגיות המסיבית שלי (כבר 23:00 ומאז הסנדוויץ' בצהרים לא אכלתי כלום) ולענות בנחמדות על השאלות.
- אני זוכרת מצוין את עצמי בגיל 18, והאמת – לא נראה לי שהשתנתי הרבה מאז (מההיבט המנטלי, לא הפיזי. הלוואי הפיזי). אולי בגלל זה לא מזיז לי מה הגיל האמיתי שלי. 38 (או-טו-טו) זה גיל של אנשים רציניים, שקולים ומציאותיים. ואני? אני בכלל לא שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
