עצמאית בשטח

"אם אתה עוזב אותי אני תובעת את הרשת"

"אל תדאגי, לא עוזב. אני כאן"

שעת ערב מאוחרת, ואני מתרגלת עמידה יציבה על הפרקט של "מגה ספורט" בסנטר. מימיני – מוכר חמוד העונה לשם "אני-חובב-איך-אפשר-לעזור-לך?", משמאלי – סטנד אפור של נעליים שחובב לא מרשה לי להישען עליו ("חוץ מאשר בי – את לא נוגעת בכלום")  ולרגלי – רולר בליידס. דגם "salomon optima sport woman" מידה 40.3, צבע אפור, שילדת מתכת וגלגלי סיליקון.

כמה דקות קודם לכן עוד עמדתי מול התצוגה, מעתיקה פרטים הכרחיים ליומן שלי ומשתדלת לצמצם נוכחות, אבל זה לא עזר לי כי "אני-חובב-איך-אפשר-לעזור-לך?" שהגיח פתאום לא מסתפק בלהביא לי זוג לצורך ווידוא מידה, אלא גם נותן הסבר מקיף ועומד בתוקף על כך שאקום על רגלי ואעשה סיבוב בחנות.

על הרולרס כמובן.

"אבל בחיים לא עליתי על רולרס".

"אז תמיד יש פעם ראשונה".

"בטח. אבל את הפעם הראשונה שלי אני מתכוונת לעשות במגרש ההחלקה בגני יהושע, בצמוד למעקה"

"המעקה – עלי. אני צמוד אליך, מחזיק אותך ולא עוזב לרגע. איך קוראים לך?" 

וחצי דקה מאוחר יותר חובב ואני מהדסים על הפרקט - הוא בקלילות וביטחון, ואני בחינניות של פיל-בחנות-חרסינה, וכשחובב מרשה לי סופסוף לחזור לספסל ולחלוץ את הרולרס, אני אומרת לו שעל אנשים אחרים ברחוב זה נראה כ"כ פשוט וקל. "אני חייבת גם, אבל זה ממש לא נראה לי מציאותי עבורי". "תקשיבי לי" הוא אומר "אני עושה את זה כל הזמן. רק היום העמדתי על רולרס בפעם הראשונה לפחות 10 אנשים, ואני אומר לך – יש לך תפיסה מהירה. תוך שבוע את מחליקה חופשי". (סיפרתי את זה לג'יימס והוא אמר שבאמת יש לי תפיסה מהירה, אבל במקביל אני מגושמת וגם קצת מבוגרת בשביל להתחיל ללמוד להחליק. "כולה רצה למכור לך את הרולרס. מתי תפסיקי להאמין לכל מה שאומרים לך?"). אבל היות שאני מחכה שחברה שלי גולדי תעדכן אותי לגבי המחירים בניו יורק, אני אומרת לחובב שאבוא שוב בשבוע הבא והולכת בלי לקנות. 

השבוע קיבלתי מייל מגולדי, המאשר מה שחשבתי (אותו מחיר בניו יורק ובארץ) החשתי צעדי לחנות. הרולרס עכשיו במבצע וחובב אמר שכדאי להחליט מהר לפני שייגמר.

"שלום, אתה חובב?" (כל המוכרים פה נראים אותו דבר או שממרום גילי אני כבר לא מבדילה בין בן 25 אחד לשני?)

"לא, אני יובב. חובב לא עובד היום. במה-אני-יכול-לעזור-לך?"

ואחרי פשפוש ארוך במחסן המבולגן הוא יוצא עם קופסה אחרונה של הרולרס במידה שלי, ואומר שהמבצע שהיה עליהם נגמר ועכשיו הם נמכרים במחיר מלא, אבל אני שולחת אותו להתייעץ עם מנהל החנות ויובב חוזר עם הבשורה ש"זה ממש-ממש לא נהוג אצלנו, אבל קיבלת את ההנחה". אח"כ הוא מציע לי לעשות כרטיס-מועדון על מנת להיות זכאית למבצעים והנחות, אבל אני אומרת לו שלא צריך להגזים, הרי אנחנו לא מעוניינים שאני אהפוך לספורטאית חס וחלילה, לא?

אז עכשיו יש לי בבית רולרס חדשות לגמרי, שמחכות שגולדי תחזור מניו יורק ותיתן לי את המגנים של הבנות שלה.

ואז – ט' ואני ניקח את הרולרס שלי לשאוף אויר צח בגני יהושע.

אני אנעל אותן, ואעמוד בצמוד למעקה שם אני אוכל להזיז קצת את הרגלים, כמו שחובב מהחנות לימד אותי. לא נראה לי שאני אעיז לעשות יותר מזה, אני עוד עלולה לשבור את האף.

וחוץ מזה שבגילי, כבר לא הולכים כל כך מהר "עד הסוף". זה לא מכובד.

לאורך השנים, נתקלתי פה ושם בבחורים ששיחררו משפט בסגנון של "קיבלתי מראש החלטה להוריד את הסקס מסדר היום של הפגישה הראשונה", וכל פעם זה הפליא אותי מחדש. אנשים אשכרה מקבלים החלטות וגם עומדים בהן? מרשים.

אני אף פעם לא מחליטה מראש. בשום דבר בחיים. ההחלטות שלי מתקבלות בו-ברגע ומשתנות במהירות לכאן ולכאן. לפעמים מתייצבות, לפעמים - לא.

איך שיוצא.

נראה לי שבשביל לקבל החלטה מראש וגם לעמוד בה, צריך להיות גבר.

ואני? לאורך שנים הצטערתי שלא נולדתי גבר, אבל היום אני מודה לאל שנולדתי אישה (תודה, אלוהים. מתה עליך).

ככה אני יכולה להחליט חופשי - לא חייבת ליישם.

חייבת להתחיל להפנים את העובדה שאני עוד מעט בת 38. ראבאק.