עצמאית בשטח

פעם בשנה, או אפילו בתדירות נמוכה מכך, אני מוסרת את הסכין שלי להשחזה. אני הולכת ללובלינסקי בקינג ג'ורג' ומבקשת שישחיז, והוא מסתכל על הסכין ושואל אם אני חותכת בו עצמות (אין מצב) או מוצרים קפואים (לפעמים). הוא מראה לי סימנים על הלהב, ואומר שאני לא שומרת טוב על הסכין, וכי סכין צריך שינהגו בו בכבוד. אני תמיד מהנהנת בהסכמה לדבריו, גם כשהוא אומר שיהיה מוכן רק עוד שבוע או שבועיים ורואים על הפנים שלו שהוא מצפה שאגיד "מה פתאום כ"כ הרבה זמן? מה אני אעשה בינתיים? בבקשה תעשה מאמץ, בדיוק חג עכשיו". אבל אני לא אומרת כלום. מה אכפת לי, ממילא אני משתמשת בסכין רק בגלל שהוא קיים, ולא כי באמת צריכה, ואם הוא לא יהיה – אסתדר בלעדיו. פעם חזרתי לקחת אותו רק לאחר שבועות ארוכים, וראיתי שהאיש נעלב. איזה מן דבר זה לשכוח סכין כל כך הרבה זמן בחנות, ואיפה הכבוד כלפיו, ובכלל – איך אפשר לחיות בלי סכין כ"כ הרבה זמן? אז עכשיו אני מקפידה לבוא בזמן, שלא ייעלבו. הסכין והוא.

(אנקדוטה: פעם היה לי קטע עם מישהו שהסתבר שהנו מועסק בחנות. זה היה במסיבת "חילופי זוגות", ובמשך חודשים ארוכים לא העזתי להיכנס לחנות (להיכנס עלאק. גם לעבור במדרכה ליד לא העזתי.) אבל זה היה לפני שנים, ועם הזמן חזרתי לקנות אצלם, ובכל מקרה לא ראיתי אותו שם מעולם.)

אתמול לקחתי בחזרה את הסכין, והיום כבר השתמשתי בו.

לקצוץ שוקולד, כמובן. זה השימוש העיקרי שלו.

והכנתי מאפינס בננות, רגע לפני שילכו לפח.

חג שמח.