עצמאית בשטח

(חלום)

אני מגיעה לבקר אצל דודים של ל' שגרים בפנטהאוז ליד הים. אנחנו עולים לשבת על הגג, ואני מעירה שהתצפית על הנוף לא טובה כי הבניינים השכנים גבוהים מהבניין שלהם. הדודים מראים לי שעל הגג שלהם יש עליה למפלס גבוה יותר ומזמינים אותי לעלות לשם, בזמן שהם מתרווחים על כסאות הנוח. העלייה למפלס העליון זרועה בפסלי-אדם קטנים ונחמדים מחרס, ואני תוהה בליבי איך אני אמורה לעבור כשהפסלים חוסמים את המעבר. הדודים שואלים מה קרה ולמה אני לא עולה "תעלי, תעלי. זה בסדר. אנחנו תמיד עוברים דרך שם". "אבל מה עם הפסלים?" אני שואלת והם אומרים "אל תפחדי, הפסלים לא יעשו לך כלום. תעלי, תעלי. יש נוף נהדר מלמעלה". אני מתחילה לטפס בזהירות, מנסה להציב את כפות רגלי בין הפסלים אבל זה לא הולך. יש יותר מידי מהם ועם כל צעד שאני עושה אחד מהם נופל, בשלב מסוים אני פשוט מתחילה לסדר אותם מחדש, בטור לאורך המעקה. זה לוקח לי הרבה זמן ואני כבר מתחילה להצטער על כל העניין. הדוד והדודה מנמנמים על הכיסאות שלהם, וכשאני מצליחה איכשהו לפנות לי דרך ועולה למעלה, אני כבר מותשת וכואב לי הגב. אני עומדת כמה דקות ומסתכלת על הנוף – שבאמת נראה טוב, אבל פשוט כבר לא מעניין אותי, כשהדודים קוראים לי לרדת כי אבא שלי (?) הגיע לאסוף אותי והוא עומד למטה בחניה כפולה. אני מתכופפת מעבר למעקה הגג ורואה את אבא שלי עומד ליד הרכב. הוא לבוש בחולצה כחולה ונראה כמו לפני 20 שנה, כשאני הייתי בתיכון. אני מתפלאת לעצמי: הרי עברו מאז הרבה שנים, איך הוא נראה אותו דבר? בכל מקרה אני נפרדת מהדודים ויורדת למטה במעלית. בדרך אני חושבת שאיזה יופי שאבא שלי בא במיוחד אלי, לאסוף אותי, וכמה זמן לא ראיתי אותו. "כשאני אגיע למטה" אני מחליטה לעצמי "אני אגיד לו – אבא, התגעגעתי אליך" אבל לפני שאני מגיעה לקומת הקרקע אני מתעוררת.

בילדותי, אבא שלי אף פעם לא התייחס אלי במיוחד. הייתי תלמידה חלשה במקצועות הריאלים ואבא שלי תמיד חשב שאו שאתה לומד ב"טכניון" או שאתה לא קיים.

כשנרשמתי ללימודים גבוהים, אבא שלי לא חשב שהתחום שבחרתי מתאים לי וכשהתחלתי לעבוד באחד מהמשרדים הנחשבים בעיר, הוא היה מעיר מידי פעם, ותמיד בהבעה מופתעת, שהמשרד הוזכר ב"גלובס" (אותו הוא קורא בקביעות) וביקש שאסביר לו מה בדיוק התפקיד שלי שם.

קצת אחרי שיישרנו קו, שאבא שלי התחיל להתגאות בי ולספר לכולם שאני גרה בת"א ויש לי מקצוע וקריירה, קצת אחרי זה – הכל התפוצץ, וכבר כמה שנים שאני וההורים שלי לא מדברים. לפני כמה חודשים אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא מוכנה לבוא לקראתי, וזו אני שלא משאירה שום פתח להידברות. זה לא חדש, אמא שלי תמיד חשבה שרק אני אשמה. אבא שלי לא התקשר אלי מעולם.

עוד מעט, באביב, תהיה לאבא שלי ולי יומולדת, בהפרש של כמה ימים. אני אהיה בת 38, ואבא שלי בן 69. הייתי רוצה שפעם אחת אבא שלי יתקשר אלי, שיתעניין בי, אבל אני יודעת שזה לא יקרה.

 אני מתגעגעת לאבא שלי.