ושוב עבר החודש מבלי שכתבתי, למרות שהבטחתי
לעצמי שאכתוב כי כמה שזה לא בא לי בקלות – זה עדיין עושה לי טוב. ושוב עבר חודש
מבלי שחזרתי לשגרת אימונים ("שגרת אימונים". איזה שם מפוצץ ל 45 דקות
הליכון 3 פעמים בשבוע) ומה יהיה עם זה, כבר יש בגדים שלא עולים עלי (לעומת זאת, יש אחרים
שאפשר לחזור ללבוש כי אינם נושרים עוד ממותני). לפני שבוע הייתי ביום עיון במלון
דן, ואחריו נכנסתי להגיד שלום לספר שלי, אשר סיפר לי שהתחיל בהליך של "ניקוי
רעלים" שעיקרו דיאטה מיוחדת לשבועיים – אורז מלא עם מש, הרבה ירקות ירוקים
ועוד איסורים כאלה ואחרים ששכחתי. "יורדים 4 קילו בשבוע" הוא אמר, ובוא
ברגע החלטתי שגם אני רוצה, ועכשיו רק נשאר ליישם. ולמה בעצם לא להפסיק לאכול בכלל?
את רוב שנות ה 90 העברתי על 100 קלוריות ליום, מה הבעיה לתקתק עכשיו שבועיים כאלה? היום
נתקלתי במקרה בשיר פרי עטו (מקלדתו?) של אחד מהבלוגרים המוערכים ביותר על ידי, אשר
מסתיים בשורות
"והחליט, עוד בחייו,
להפוך לאכזבה."
ומיד חשבתי על עצמי, ועל מה שאני החלטתי בגיל
20, ועל איך שדבקתי בכך, והאם עשיתי בשכל או לא (לפעמים יותר, לפעמים פחות).
נזכרתי פתאום בשיחה עם הסטודנטית לפסיכולוגיה, ששאלה אותי מה הייתי עושה אחרת/
רוצה שיהיה אחרת, ואני אמרתי שלו חזרתי 30 שנים אחורנית הייתי מקדישה מאמץ לקבל את
עצמי כפי שאני ביתר קלות.
ולו יכולתי לחזור שבועיים-שלושה אחורה – לא
הייתי מבריזה מפילטיס, כי עכשיו שוב כואב לי הגב.
ועוד משהו שאני צריכה להתגבר עליו –
האומללות שלי עקב ההחלטות הגרועות שמקבלים בלשכה. אני חייבת לתת לזה לעבור מעלי.
וקטן לסיום: בחודשים האחרונים (שנה אחרונה?)
יצא לי די הרבה לנסוע בעיר כשאני מסטולית. זו חוויה כאילו קטנה, אזוטרית, בלתי משמעותית,
אבל היא עושה לי המון. המראה של הבניין המגיח מולך משום מקום, אובדן תחושת
ההתמצאות במרחב, המוזיקה הנשמעת ברקע, הכוכבים המתרסקים על הראש. כל הזמן אני רוצה
לכתוב על זה, ולא יוצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
