עצמאית בשטח

במצוות ענת המדקרת אני אוכלת בשר אדום לפחות פעם בשבוע. אני מכינה סיר של כדורי בשר ברוטב סויה וירקות, מחלקת לכלי פלסטיק קטנים ומקפיאה. פעם בשבוע אני לוקחת לעבודה, מחממת במיקרו עם אורז שהבאתי בנפרד, ומסמנת "וי" על תצרוכת הבשר השבועית. ענת אומרת שבעוף אין ערכים תזונתיים, אז הפסקתי לאכול בכלל, ובבית קפה אני לוקחת כריך עם רוסטביף במקום חזה עוף, ומדלגת על הקופסא הקפואה השבועית. ענת גם אומרת לאכול דג כל יום, אבל אני לא נוגעת (יותר מדי התעסקות). כואב לי כ"כ על החיות המסכנות, הלוואי שיכלתי להיות צמחונית, הלוואי ששאר בני האדם היו אוכלים בשר רק בכמות המומלצת מבחינה בריאותית ולא מעבר לזה, הלוואי שלאנשים היתה יותר חמלה והבנה לזולת. הלוואי שהעולם היה מקום קצת פחות רע.

השבוע סיפרה לי חברה יקרה שהיא בהריון. ילד רביעי. שאלתי אותה אם היא לא נחרדת מכך שהיא מביאה ילדים לעולם רע כ"כ, והיא ענתה שכדי שהעולם יהיה יותר טוב – צריך להביא אליו כמה שיותר אנשים טובים.

צורה מעניינת להסתכל על הדברים.

בלשכה בה אני עובדת, גוברות בחודשים האחרונים רוחות הימין הרעות, וההתנכלות לתושבי מזרח העיר קובעת שיאים חדשים. חשבתי על זה קצת, והגעתי למסקנה שהאוכלוסייה הכללית* בירושלים לא מודעת לאפשרות של חיי שלווה ורוגע. החיים בעיר המסוכסכת והקרה מקשים את ליבם, ובכל שעה נתונה יחפשו עם מי לריב ואיך להנציח את תחושת העליונות והריבונות – אם זה כלפי החרדים, אם זה כלפי הערבים, כלפי האוכלוסייה הכפרית במרחב יהודה, או כלפי תושבי גוש דן, מושא קינאתם. 

לפני שבוע העיר מישהו באחת הישיבות, שמבחינת הרכב האוכלוסייה ירושלים היא מיקרו-קוסמוס של מדינת ישראל, ובבת אחת נפל לי האסימון.

הירושלמים מפחדים.

הם יודעים שתושבי מזרח העיר חיו כאן הרבה לפניהם, ויחיו כאן הרבה אחריהם.

הם יודעים שבעיר המערבית יש יותר חרדים מחילוניים, ובדמוקרטיה הרוב קובע.

הם יודעים שברוב חלקי העיר מסתכלים עליהם כמו זן נכחד.

ירושלים היא מיקרו-קוסמוס של מדינת ישראל, ולא בכדי רבים הקולות התל אביבים שקוראים, כאילו בצחוק אבל למעשה מעומק נהיית הלב – ליסוד "מדינת תל אביב".

אנחנו אחוזי אימה. כולנו.

לפני הרבה שנים הייתה לי שיחה ארוכה ומעניינת וחד פעמית עם פסיכולוג, בעקבות משבר גדול, ואותו אדם אמר שהטלטלות הנפשיות החזקות שלי נובעות מרגישות יתר לסביבה, ושעלי לעבוד על עצמי ולחזק את עצמי מבפנים, שהרי אין לצפות כי הסביבה תשתנה – לא עבורי ולא עבור אף אחד אחר. כשהבטתי השבוע, בעצב וצער וכאב עמוק, על המתרחש סביבי, נזכרתי שתמיד אומרים על נפגעי נפש שנוכח הרגישות הגבוהה שלהם הם חשים במשבר המתקרב לפני כולם. הסתכלתי על האנשים המתלהמים בחדר הישיבות, על הקלות בה הם מתעמרים באחרים, על האופן בו הם חוזרים שוב ושוב על הטיעונים ה"מקצועיים" שלהם, בבחינת – "אם אומרים משהו בקול רם מספיק פעמים הוא נהפך לאמת", וכשחלפה בי ההכרה כי זמנם קצוב והם יהפכו לגרגר אבק בהיסטוריה הירושלמית – חייכתי בסיפוק. רגישה-רגישה אבל קלפטע.  

שתהיה שבת שלום.

 * אוכלוסיה כללית = יהודים חילונים ודתיים. כלומר, כל האוכלוסיה היהודית למעט חרדים.