עצמאית בשטח

(מתוך: ספר הזיכרונות של שולה)

ביום ה' האחרון

התעוררתי במצב-רוח שיגעון.

מה נפל עלי – לא אדע,

כשהחלטתי על-הבוקר "לדפוק"

הופעה.

את הנמשים על האף אני מפדרת

את השיער מחליקה עם פֶן ומברשת.

ה"לוק" הוא דמוי-עור וחולצה שחורה,

ואני על פלטפורמות כבר בדרך

לעבודה.

מול הראי הגדול בחדר מדרגות,

העפתי מבט והתפלאתי קלות -

מי זו ניצבת מולי?

כוסית...?

לא יכול להיות!

כשלמשרד אני רק נכנסת

המזכירה את מבטה מלכסנת:

"שולה... אפשר לעשות לך עיניים?

רק הארלי דוידסון חסר לך בין

הרגליים".

(לא רק, יש עוד כמה חסכים

אבל היום אנחנו לא קטנוניים).

למרכז שוסטר נקלעתי בין הישיבות,

ואת בטני המקרקרת הרגעתי בפריכיות.

מקרואסון ב"ארקפה" נאלצתי להימנע,

עם המכנסיים האלו – אין הרבה

ברירה.

אך הגעתי הביתה – הכבודה לכביסה נשלחה

ואני שוב בטרנינג וטריקו מרוטה.

מחסלת ביסקוויטים עם הקפה,

תוך פנטזיות על שאר דברי

מאפה.

להיות "כוסית" זה לא פשוט ולא קל,

זה דורש נתונים, השקעה ובעיקר – תת-משקל.

טוב שהאל הרחום שבשמיים,

מראש פטר אותי מלדאוג להיקף

המותניים.

כוניפה אשאר עד יומי האחרון,

וזהו

סוף

הזיכרון.

(קיפול אלכסוני בפינה השמאלית-עליונה של הדף):

"נוחים חייה של בחורה אפורה,

החופשייה לאכול כאוות נפשה". J

(קיפול אלכסוני בפינה השמאלית-תחתונה של הדף + ציור של גולגולת):

"ימוגרו הכוסיות, ולאלתר.

מי המציא אותן בכלל?" L

( ובתחתית הדף - ציור של לב קטן עם חץ):

אהבתי גזר, אהבתי גם פול

ואת המגיבים של הפוסט הקודם –

אהבתי יותר מכל!

(מצטערת שלא עניתי. מצברוח נאחס, אתם יודעים).

השבוע  יצא לי לעבור קצת על הבלוג, ושמתי לב שהוא מכיל הרבה קטעים עצובים. אני זוכרת איך ולמה הם נכתבו, ובכל זאת – בקריאה רציפה – נחמץ ליבי. אלו החיים שלי? מחזורים מתמשכים של עליבות, עצב ובדידות? הבנתי פתאום את אלו שקוראים ברצף ומוצאים לנכון לשלוח לי מילות נחמה אישיות.

בזמן האחרון אני מרגישה טוב ועוברים עלי ימים נעימים, אבל מספיק שיקרה משהו קטן, מאוד קטן, כדי שאני אכתוב פוסט כזה ואדמם מזיכרונות לאורך לילה לבן.

אני אוהבת לחיות ויש לי הרבה רגעים מאושרים, רק שבין לבין – אני נוטה למות בתדירות לא-קבועה. הסטטיות של השגרה חונקת אותי, הסערה היא האוויר הצח שלי. אני נושמת עמוק וממלאה את הריאות, מרימה את הראש ויוצאת לדרך. מחפשת הרפתקאות.

יש לי את הרגעים הטובים שלי, אני פשוט כמעט לא כותבת עליהם.

לא מרגישה צורך בכך.