מעטים הרגעים בהם אני חשה תקווה ברמה המקצועית.
רוב הזמן אני מיואשת, כועסת, עצובה, ובעיקר שקועה עד למעלה מאוזני במלחמה בטחנות
הרוח. לפעמים, בנסיעות הארוכות בחזרה מהלשכה הירושלמית לת"א, או לפני שאני
הולכת לישון, אני מחליטה שדי, לא עוד. מספיק לקחת ללב, מספיק להילחם עד חורמה, די
עם עמידה בלתי מתפשרת על עקרונות. אז לא יהיה 100% צדק ושיוויון בפני החוק. יהיה
80%. גם 80% זה טוב. אלא שכל ההחלטות נמסות ברגע שאני שוב במשרד, ברגע שצריכה
לחוות דעתי או להנחות את התקדמות הצוות המקצועי. או הגרוע מכולם - להתמודד עם
הכרעת הפורום הפוליטי, שבמקרה הטוב מגלה אדישות, ובמקרה השכיח מרים את היד בהתאם
להנחיית השר או החלל הריק שבין האוזניים שלו. (ואין הבדל גדול בין השניים.)
לפני שבועיים היה רגע נדיר שכזה. המלחמה אליה
יצאתי לפני שנתיים (בערך), מצוידת בקיטונות של זעם ובידוד מקצועי מזהיר, הוכרעה,
להפתעתי הרבה, בהצלחה מרובה. יצאתי מחדר הישיבות המומה במקצת, מריצה בראשי שוב
ושוב את מהלך הדיון ומשמעות ההחלטות. יותר מאוחר, כשהבוסית שלי שאלה מה דעתי,
אמרתי לה שהתקבלה החלטה טובה, שצר לי שההישג הגיע נוכח מכבש לחצי השר, ולא מתוך
שיקול מקצועי נקי, אבל מה שחשוב זו השורה התחתונה. והבוסית שלי נעצה בי מבט ואמרה
שזה בכלל לא קשור לשר. "לא יכולתי לקבל החלטה אחרת אחרי שאת חפרת לי במוח
שנתיים" היא אמרה, אבל אני יודעת שזה לא נכון. הבוסית שלי אלופה ביחסי אנוש,
היא רוצה שארגיש מוערכת כדי שלא אעזוב את הלשכה, ולכן זקפה, בלי בעיה, את הקרדיט
לזכותי, והכל לטובת השורה התחתונה.
אבל לי, כאמור, לא אכפת. מעבר לתיקון הפרויקט
ברוח ההחלטה לא אכפת לי כלום.
באותו ערב כתבתי, באורח נדיר, סטטוס חיובי
בפייסבוק. אח"כ, במקלחת, חשבתי על כל הלילות נטולי השינה שעברו עלי בהשראת הפרויקט
הנ"ל. על המריבות עם כל העולם, על האכזבות, כאבי הלב (והגב), הויכוחים
שניהלתי ביני לבין עצמי, התמיהה על העולם שממשיך ומתנהל כסדרו נוכח עוולות קשות שנעשות.
וכשנכנסתי למיטה הבטחתי לעצמי שלא עוד. זה הפרויקט האחרון אליו אני משעבדת את
נשמתי.
למחרת הוצאתי כסף בכספומט, ולא יצא
לי אפילו לא 200 אחד. הכל 100 ו- 50! למה מגיע לי כל הטוב הזה??
עברו שבועיים מאז, והעולם כמנהגו
נוהג. אבל לי היה יום אחד של נחת, והלב התרחב משמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
