עצמאית בשטח

הלוויה זו הזדמנות לפגוש אנשים שבשוטף אתה לא מצליח לפנות זמן עבורם. ואכן כשנגמר הטקס אנשים נשארו לעמוד ולדבר, ומדי פעם התחלפו בין הקבוצות הקטנות שהתגודדו על השביל, כי בסה"כ כולם מכירים פחות-או-יותר את כולם כבר הרבה שנים. בדרך חזרה לת"א, על כביש 5, קיבלתי תזכורת לפקקים של פתח תקוה, אחרי שנים שאני מכוילת רק על הפקקים של ירושלים-ת"א. למחרת, על מרפסת הוריה (ז"ל) של אלונה, ישבנו היא ואני, חלקנו ג'וינט, ודיברנו על ארכיטקטורה ושיכונים ותריסולים ואיך פעם היו בוחנים דירה לקנייה ואיך היום, ועל תכנית הפינוי-בינוי שהכינה העירייה לשכונה, שאין לנו מושג מה מציעה והאם השיכון הנוכחי כלול בה, ועל זה שבלהט היומיום אין זמן לכלום, והנה עכשיו יש לנו אחר הצהרים שלם ביחד והכל בגלל שאבא של אלונה נפטר.

אחר כך ישבנו שעה ארוכה בסלון, רק אנחנו. אלונה, 2 אחיותיה ואני. דפדפנו באלבומים והעלנו זיכרונות ילדות, ושתינו קפה ואכלנו תמרים, עד שהגיעה גברת מבוגרת לנחם, ייגעה אותנו שעה ארוכה בסיפורי בעלה ז"ל, וכשקמה ללכת פתאום קלטנו שהיא חושבת שאני אחת מהאחיות האבלות, ולא תיקנו אותה רק אמרנו "תודה, תודה שטרחת", וכשהדלת נסגרה אחריה התפוצצנו בבת אחת מצחוק, והעצב המאופק שריחף מעלינו כל הזמן, נוגע לא-נוגע, חיבק אותנו פתאום, ואלונה אמרה "הרבה אנשים אהבו את אבא".

אני מגיעה לשבעה, ופורקת סל: "הבאתי סלט, כי חשבתי שבטח כבר נחנקת מכל הבצק שכולם מביאים. הנה לימון ושמן זית, ורציתי להביא גם פריכיות, אבל אז אמרתי לעצמי "מסכנה, לא די שהיא יתומה", אז הבאתי לחם שיפון".

היום נאלצתי, שלא מרצוני, לשבת שעה קלה עם ההורים שלי. אני חושבת שהפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בלוויה של סבא שלי, לפני שנתיים, ואני מקווה שלא תהיה פעם הבאה. אני לא יכולה לדמיין את חיי האומללות שהיו מנת חלקי אם הייתי צריכה להיות איתם בקשר כל השנים, ואם עד לפני כמה שנים הייתי מרחמת על עצמי (למה אין לי משפחה וכאלה) היום זה כבר ממש לא מטריד אותי.