לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 58





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2005

יוני בן 19


 

יוני ואני גדלנו ביחד.

ההורים שלנו הכירו כשהמשפחה שלי עברה בתחילת שנות ה 70 לגור בשכנות למשפחה של יוני. המשפחה של יוני כללה זוג הורים חברותיים ומלאי חיים ו - 5 בנים (כמו שאבא של יוני אומר - כל אחד יותר פרא אדם מהשני) בגילאים שלי ושל האחים שלי. ההורים של יוני מאוד רצו שתיוולד להם בת (מה שקרה, אך שנים מאוחר יותר), ועד שזה יקרה אבא של יוני אומר שבחיים הוא לא ראה ילדה יותר עדינה ומתוקה ממני. בילדותי הרבו 2 המשפחות לשהות יחדיו, ואחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא משבת אחת, כשאבא של יוני לוקח את החבורה הפראית שלו להוציא קצת מרץ אצל סבא וסבתא במושב, ובדרך עוצר אצל ההורים שלי ואוסף את אחותי ואותי (היא בת 10, אני בת 6). לאבא של יוני היה טנדר פז'ו, מסוג שהיה נפוץ במיוחד וכבר שנים לא ראיתי כמותו, בקבינה יושבים ההורים, ומאחורה – על הספסלים – משתוללת חבורת הילדים. כשאנחנו מגיעים למושב כל הילדים קופצים במיומנות מה"ארגז" החוצה ורק אני מחכה עד שאבא של יוני בא ומרים אותי על הידיים, כי אני קטנה ולא יכולה לבד. אחר כך כולם רצים בצהלות לרפת, לבדוק מה חדש, ואני הולכת לאט מאחורה כי אני מפחדת מהפרות פחד-מוות, ובגלל שאני ילדה טובה אני לא מעיזה להגיד מילה. אבא של יוני רואה שאני מתעכבת אז הוא נותן לי יד ואומר שהפרות מפחדות ממני יותר ממה שאני מהן, אבל בכל זאת אני נושמת לרווחה כשאנחנו סוף סוף יוצאים משם.

 

בחגים (פורים, שבועות, יומהעצמאות וכאלו) שתי המשפחות מסבות סביב אותו שולחן, ובקיץ כל יום שישי אחה"צ נפגשים על שפת הים. חוץ מזה יוני ואני היינו ביחד באותה כיתה כל השנים (א' עד י"ב), ובתנועה ובחבר'ה – אבל אף פעם לא היינו ממש חברים טובים.

יוני הוא ה"ליצן" של החבר'ה ודמות מפתח בכל טיול, מסיבה ואירוע חברתי. הוא לא תלמיד כ"כ טוב וגם כמעט אף פעם לא מכין שיעורים, אבל כל המורות נמסות למולו, כי יש לו עיניים ממזריות וחיוך צחור ותמיד הוא יודע איך לענות להן ומה להגיד. במסיבת סיום י"ב ליוני היו הרבה דקות-במה, ואני – שיזמתי וארגנתי את אבא שלי לצלם את הופעת הסיום בוידאו (אבא שלי צלם חובב, ותמיד היה לו בבית ציוד צילום בכמה רמות מכל השאר) – בעצם אחראית לתיעוד הכי משמעותי של יוני. 

 

אחר כך הלימודים נגמרו וכולם התפזרו. אני התגייסתי מוקדם יחסית, ויוני – עם עוד 2 בנים מכיתה – התגייסו כמה חודשים אחרי ליחידה מובחרת באותו החיל בו אני שירתתי. שנה מאוחר יותר ישבתי בחמ"ל באחת ממשמרות הלילה החורפיות כשמהגזרה הדרומית לי התקשרו להודיע שקרתה אצלם תאונה מבצעית ויש בלגן ועומס על רשת הקשר, וייתכן ויפלשו לזו שלי - יעדכנו אותי כבר. בסדר, אמרתי. מדהים באיזו קלות זה עבר לי ליד האוזן, הייתה לי הגזרה שלי על הראש ולא התעניינתי מעבר לכך. כשנכנסתי למחרת למשמרת צהרים, אמא שלי התקשרה ועד היום אני זוכרת איך עמדתי עם השפופרת ביד, נשענת באדישות על מרכזיית הטלפונים ותוהה מה מביא את אמא שלי להתקשר אלי (כבר אז לא היינו זוג יונים). "שולינקה תקשיבי לי" אומרת אמא שלי, בקול שעד היום אני יכולה לשמוע אותו "קרה לנו אסון. אסון גדול. יוני שלנו נהרג בלילה".

מסך שחור ירד לי מול העיניים.

 

 

יוני (יונתן) נולד בפורים, ובחודש הבא תהיה לו יומולדת. יוני היה אמור לחגוג 38, אבל תמיד יישאר בן 19.

 

כשהיינו בני 15 בערך, בתנועה, כל אחד היה צריך להגיד משהו על עצמו ויוני לקח דף נייר, וצייר בקווים פשוטים גבעה ועליה בית קטן ומשני צדדיו עצי ברוש. כשיוני היה צריך להסביר הוא אמר שזה הבית העתידי שלו, כי הוא יגור על ראש גבעה בבית קטן עם עצים מסביב. מאז היה אפשר לראות את הציור הזה בכל מקום – על הקיר של הכיתה, על המחברות של יוני, על התרמיל שלו, על המחברות של מי שישב לידו.

כמה שבועות אחרי ההלוויה של יוני, כשהרהרתי בו, בהורים השבורים שלו, בחבורת האחים שתמכו בהם ובהמונים שהגיעו - כי יוני היה האדם הכי חברותי בו נתקלתי בחיי - הבנתי פתאום. יוני פשוט עבר לגור בציור שלו. בבית קטן מוקף ברושים, על הגבעה עליה שוכן בית העלמין.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 19/2/2005 18:12   בקטגוריות היׂה היָה  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שולה (שם בדוי) ב-2/3/2005 12:55



165,547
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)