בזמן האחרון
יצא לי, במקרה, לצפות בכמה תכניות של "הכי טעים שיש" (חיים כהן ויונתן
רושפלד). אקדים ואומר שאי שם בתחילת שנות האלפיים פיתחתי חיבה לא ברורה לתכניות
בישול, והעברתי שעות רבות מול גיל חובב ואיילת לטוביץ (לימים קיבלתי במתנה גם את
הספר), חיים כהן, ג'יימי אוליבר, פלויד וגם הילה אלפרט וגידי גוב הולך לאכול. אני לא
מתעניינת בבישול, לא מבשלת מעבר להכרחי, והאמת גם לא אוהבת במיוחד לאכול (לא כולל
עוגיות וממתקים.) מעולם לא העתקתי מתכון מהתכניות הללו, מעולם לא הכנתי משהו
בהשראתן, ועדיין – הייתי צופה בעניין ובאדיקות, עד שגם זה עבר לי (לא זוכרת למה
ומתי). מהמעט אליו אני נחשפת לפעמים בטעות (אהרוני המלוקק, איזה מפגרת שאופה עוגות
לפני החדשות של ערוץ 10, ריאלטי'ס לסוגיהם) אני מתרשמת בעיקר שהתדרדרות רמת שידורי
הטלוויזיה לא פסחה גם על הבשלנים שבחבורה.
עד שנתקלתי (בטעות,
כמובן) בכהן ורושפלד, אותם אני יכולה להגדיר כ"שלם העולה על סך חלקיו". השילוב
בין כהן הסימפטי והרגשי לרושפלד המרוחק והענייני, יחד עם האנרגיות שמביאים איתם האורחים
המתחלפים, מעניקים חצי שעה (או יותר? אף פעם לא יצא לי לראות מההתחלה עד הסוף)
נעימה, מעניינת, אינטליגנטית ולפעמים גם מרגשת, עת השניים מצליחים להציף (אצלי, ואני
מניחה שגם אצל צופים נוספים) זיכרונות וגעגועים. אוסיף ואומר שאני לא אוהבת את מה
שעשתה החברה המודרנית לאוכל. אוכל זה בשביל שיהיה לך כוח לחיות, זה לא החיים עצמם,
ואילו אנחנו הפכנו אותו לעיסוק בלתי סופי, ופולחן וגעגוע וכמיהה ונחמה, ומצד אחד
אנחנו מוצפים באוכל ומצד שני מנסים להימנע, וכמעט כל אחד זוכר את בני המשפחה (במיוחד
המבוגרים שבהם) דרך האוכל והארוחות המשותפות, אבל כמה אנשים זוכרים פעילויות אחרות?
אני זוכרת איך הסבתות שלי לימדו אותי לסרוג ולרקום, את מסעות הדיג עם סבא יהודה וההתעקשות
שלו ללמד אותי איך עובד מנוע של אוטו (מהלך תמוה לכל הדעות), ואיך סבא יוסף (שיצא
מכלל תיפקוד כשהייתי ממש קטנה) היה מספר סיפורים מצחיקים ומקפיץ אותי על הברכיים. אבל
אם אני עוצמת את העיניים, הזיכרון הכי חזק שלי זה שניצל עם פתיתים של סבא יוסף
וגפילטע פיש של סבתא צילה. כי גם אני, סנובית שכמותי, בסופו של יום, בסך הכל תוצר
של החברה האנושית המודרנית.
לפני כמה
זמן, בעקבות הטיפול אצל ענת המדקרת והערות של אנשים פה ושם, בדקתי את ההגדרה של
אנורקסיה, וגיליתי להפתעתי שבמשך זמן לא מבוטל (15 שנים?) אני הייתי "אנורקסית".
לא הייתי רזה בצורה יוצאת דופן (מאז הצבא לא ירדתי מתחת 50 קילו, למעט תקופה
קצרצרה של מחלה), המחזור שלי מעולם לא הפסיק, לא התקרחתי ובגדול - תיפקדתי באופן
שוטף. ועדיין, מסתבר שהייתי איפושהו על הסקלה של "אנורקסית", בכל האמור
להרגלי אכילה, התעלפויות, סחרחורות וכיוצ"ב. ולמה אני מזכירה את זה? אולי כדי
להגיד שאני כנראה לא דוגמא לקהל היעד של תכניות בישול.
וכעת –
לעבוד. שבת שלום.
שמלה שרכשתי אתמול בסייל. יפה, נכון?
אורז (חצי רגיל חצי מלא) עם אפונה ירוקה. כי אין ברירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
